1. לפנינו בקשה לדחייה על הסף של הערעור אשר הוגש על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום 24.5.11 (הנשיאה השופטת דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר בלום ומר ליפסקי; תע"א 3491/08) ועל פסיקתא מיום 26.9.11, עקב האיחור בהגשתו.
רקע כללי
2. בבית הדין האזורי התבררה תביעתן של המבקשות, העובדות כגננות אצל המשיבה, לשלם להם את שכרן, אשר הופחת לשיעור שכר מינימום, ממועד ההפחתה ולחייב את המשיבה בתשלום פיצויי הלנה מלאים עד למועד התשלום.
ביום 24.5.1.1 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי אשר קיבל את התביעה להשלמת השכר ופסק פיצויי הלנה בשיעור של 25% לשנה.
ביום 2.6.11 הגישו המבקשות בקשה למתן פסיקתא בה מפורטים הסכומים השונים בהם חוייבה המשיבה כלפי כל אחת מהמבקשות. ביום 26.9.11 נחתמה, על ידי בית הדין פסיקתא מתוקנת שהוגשה עד ידי המבקשות.
3. ביום
31.10.11 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין ועל הפסיקתא שנחתמה; המשיבה טענה כנגד קביעתו של בית הדין לפיה יש להשית פיצויי הלנה שנתית בסך 25% וכן על הקביעה בפסיקתא כי
נוסף על פיצויי ההלנה, כאמור, יישאו סכומים אלו ריבית שנתית בסך 25%.
בין לבין, ביום
24.11.11 מחק בית הדין האזורי, במסגרת הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע ובהסכמת הצדדים, את החלק בפסיקתא המורה על השתת תשלומי ריבית שנתית של 25%
נוסף על תשלום פיצויי ההלנה.
ביום
4.12.11 הגישו המבקשות הבקשה דנא לדחיית הערעור עקב איחור בהגשתו; המבקשות טענו כי המשיבה ערערה על שתי קביעות בית הדין האזורי, כאמור, אשר אחת מהן בוטלה, במסגרת החלטת בית הדין מיום 24.11.11 והאחרת ניתנה בפסק הדין ביום 24.5.11 והמועד לערעור עליה חלף זה מכבר.
המשיבה הגיבה לבקשה וטענה כי הפסיקתא השלימה, הלכה למעשה, את פסק הדין וללא הוראותיה האופרטיביות לא היה פסק הדין שלם ולא ניתן היה לקיימו; לפיכך, הימים להגשת הערעור נמנים מיום החתימה על הפסיקתא והערעור הוגש במועד.
המבקשות השיבו לתגובה כי אין מחלוקת כי העניין היחיד הנתון לערעור הינו קביעת בית הדין בדבר פיצויי ההלנה; קביעה זו, לא שונתה על ידי הפסיקתא שנחתמה על ידי בית הדין ולא הוזכרה בכתבי הטענות של הצדדים במחלוקת לעניין זה. משכך - הרי שאין במתן הפסיקתה כדי לדחות את המועד להגשת הערעור.
דיון והכרעה
4. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 (להלן:
"התקנות") אשר קובעת:
"המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או מהיום שהומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת שמועד שונה להגשת ערעור.
5. נמצאנו, אם כן, כי במידה ונמצא כי יום מתן פסק הדין הינו היום אשר ממנו נמנים הימים להגשת הערעור - הרי שהערעור הוגש באיחור. במידה והיום ממנו נמנים המועדים להגשת הערעור הינו יום החתימה על הפסיקתא - הרי שהערעור הוגש במועד.
6. תקנה 57 לתקנות, המקבילה בעיקרה לתקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עוסקת בעריכת פסיקתה וזו לשונה:
"על סמך פסק הדין תיערך, לבקשת בעל דין, פסיקתה שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ותיאורם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה תיחתם בידי אב בית הדין או הרשם ותאריכה הוא התאריך שבו הושמע פסק הדין."
7. כעולה מתקנה זו, על הפסיקתא להכיל
"הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון"; כלומר, הפסיקתא שואבת את כוחה מפסק הדין או ההחלטה, אותם היא משקפת ואין לה, ברגיל, חיות בפני עצמה. על כן, אין בחתימתה כדי לשנות מהמועדים להגשת הערעור על פסק הדין או ההחלטה.
עם זאת, ישנם מקרים בהם הפסיקתא הינה משלימה את פסק הדין
ומפרשת אותו; במקרים כאלו - יכול להיות כי צד, אשר בחר שלא לערער על ההליך טרם מתן הפסיקתא - יחוש עצמו מקופח לאחר חתימתה ויבחר לערער.
במקרה זה, בו הפסיקתא השלימה והוסיפה על פסק הדין, עמד רשם בית המשפט העליון גיא שני, על ההבדלים בין שני מצבים אפשריים והשלכותיהם :
הראשון, בו מבקש בעל-הדין לערער רק על הפסיקתא. במצב זה, הימים להגשת הערעור נמנים ממועד חתימת הפסיקתא.