בפני בקשת המבקש להאריך לו את המועד להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק ס"ע 18417-05-10 (השופטת אסנת רובוביץ -ברכש) מיום 29/1/13, בחלק המתייחס לדחיית התביעה כנגד המשיב, בלבד, כך שזה יוגש בתוך 21 יום מקבלת החלטה בבקשה זו.
רקע כללי
1. המבקש הגיש תביעה לבית הדין האזורי כנגד המשיבה הפורמאלית (להלן - החברה) לתשלום פיצויי פיטורים בסך כולל של 113,416 ש"ח, בגין מלוא תקופת העסקתו במסעדת "פלפליקו" שהפעילה החברה בגני תקווה, לרבות בגין תקופת עבודה קודמת שבה היתה המסעדה, בבעלות אחר.
כמו כן עתר המבקש לחיוב המשיב, בעל המניות בחברה, בתשלום פיצויי הפיטורים ביחד ולחוד עם החברה, מן הטעם שהמשיב היה מעבידו בפועל ולא החברה, ולחלופין מן הטעם שיש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיב אישית בחובות החברה, בשל ניצול לרעה והתחמקות מתשלום חובות למבקש ו/או אי הנפקת תלושי שכר.
לציין, כי לא היה חולק על כך שהחברה שילמה למבקש את פיצויי הפיטורים בגין תקופת העסקתו האחרונה, וגדר המחלוקת בין הצדדים, נסבה על חובתה לשלם פיצויי פיטורים גם בגין תקופת העסקתו הקודמת של המבקש במסעדה וטענות נוספות של המשיבים בקשר עם תקופה זו.
2. בכל הנוגע לתביעה כנגד המשיב, דחה בית הדין האזורי את התביעה כנגד המשיב, וקבע כי מחד, הוכח שהחברה היתה מעסיקתו של המבקש, ומאידך, באשר לטענה חלופית שהעלה התובע לעניין הרמת מסך ההתאגדות קבע כי:
"בענייננו התובע לא עמד בנטל הנדרש כדי להוכיח כי מתקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך והוא אף לא פירט בכתב התביעה מהן הנסיבות המהוות את העילה להרמת מסך.
בתצהירו טען התובע כי הנתבע 1 ניצל לרעה את החברה בכך שלא דאג להבטיח את זכותו הפנסיונית ואת זכותו לפיצויי פיטורים במסגרת ההסכם שחתם עם מר ציון אוחיון להעברת הזכות להפעלת המסעדה אולם אין בטענות אלו של התובע כדי להקים עילה להרמת מסך נגד הנתבע 1. התובע לא הוכיח כי הנתבע 1 עשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית של הנתבעת 2 ; הקים את הנתבעת 2 למטרה פסולה; עירב את נכסיו האישיים בנכסי הנתבעת 2; הבריח נכסים של הנתבעת 2 ללא תמורה מספקת; עשה מעשים אשר הינם בגדר תרמית. לפיכך נשמט הבסיס תחת טענת התובע להרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי של הנתבע 1 בחובות הנתבעת 2.
בחקירתו הנגדית העיד הנתבע 1 כי העביר בשנת 2009 או 2010 את העסק למר דרור יהושע, שהינו קרוב משפחתו. העובדה שהנתבע 1 העיד כאמור רק כאשר נשאל על כך בחקירתו הנגדית ולא מצא לנכון לציין בתצהירו (שעליו חתם ביום 29.12.2011) כי איננו עוד הבעלים של המסעדה - אכן אומרת דרשני אולם אין בה כדי להצביע על חוסר תום לב במהלך תקופת עבודתו של התובע או כדי להוות עילה להרמת מסך".
3. בכל הנוגע לחיוב החברה, קבע בית הדין כי על החברה לשלם למבקש פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו הקודמת במסעדה, ועל כן חייב את החברה לשלם למבקש פיצויי פיטורים, אך זאת בסך כולל של 52,922 ש"ח.
4. כעולה מתיק בית הדין האזורי, פסק הדין הומצא לידי המבקש ביום 7/2/13, ולטענת המבקש הוא לא התכוון להגיש ערעור על פסק הדין, אלמלא העובדות שהתבררו לו, לאחר מכן, כפי שיפורט להלן.
עיקרי טענות הצדדים
5. וכך, לטענת המבקש בבקשתו שבנדון הואיל והחברה לא שילמה את פסק הדין שניתן כנגדה גם לאחר התראות שקיבלה בנדון, הורה המבקש לבא כוחו להגיש לבית המשפט המוסמך בקשה לפירוק החברה.
לטענתו, רק עם הכנת בקשת הפירוק, התברר לו לראשונה כי תוך כדי ניהול התיק בבית הדין קמא, פעל המשיב לפירוק החברה בהליך של פירוק מרצון, תוך שהוא מסתיר, בכוונת זדון, מידע חשוב ורגיש זה מהמבקש ומבית הדין קמא, וכאשר באת כוחו מתמנית למפרק החברה.
לטענת המבקש, הסתרת מידע חשוב ורגיש זה מעיניו ומבית הדין קמא, עולים כדי מעשה הטעיה זדוני, ויש להניח בסבירות גבוהה ביותר, כי לו היה בית הדין קמא מודע למעשה זה, אשר הוסתר ממנו באופן בוטה, היתה תוצאת פסק הדין שונה מן הקצה אל הקצה וללא כל ספק היה מחליט כי יש להרים את מסך ההתאגדות. בהקשר לכך מפנה המבקש להערת בית הדין שצוטטה לעיל באשר להעברת המסעדה לידי אחר.
מוסיף המבקש וטוען כי מהלך פירוק החברה מרצון שבנדון, הינו מעשה בלתי ראוי, שכן הדרך היחידה לבצע פירוק מרצון מבלי לזמן אסיפות נושים לחברה, אשר יסדירו את פירעון חובותיה, הינה כאשר הדירקטורים נותנים הצהרה לרשם החברות שהחברה יכולה לשלם את מלוא חובותיה בתוך 12 חודש לאחר פירוקה. במקרה שבנדון, ברי כי מדובר בהצהרת שקר וכזב ובפרט כאשר במועד תחילת הליכי הפירוק מרצון כבר היה ההליך בבית הדין קמא בעיצומו.
לטענת המבקש מאחר ונתונים חדשים אלו התבררו לו "רק בימים אלו", עת ביקש לפעול לפירוקה של החברה באמצעות צו של ביהמ"ש, הרי שממילא עד עתה לא ראה טעם להגיש ערעור על פסק הדין, ואולם משהובהר למעלה מכל ספק כי הוסתרו מבית הדין קמא נתונים של ממש בנוגע להתנהלות המשיב ולנסיונותיו לחבל ביכולת הגביה מן החברה, הרי שנוצק התוכן הממשי אשר היה מצדיק הרמת מסך.
אי לכך, לטענת המבקש, בנסיבות אלו מן הראוי לאפשר לו לערער על פסק הדין של ביה"ד קמא, ואף שהמועד להגשת הערעור על פסק הדין חלף זה מכבר, יש להתיר לו הארכת מועד להגשת הערעור, תוך שהוא יעתור לצרף ראיות חדשות להליך הערעור, שלטענתו יסתרו בעליל את קביעותיו של בית הדין קמא בעניין "כשרותו" של המשיב, וממילא יובילו לקביעה אחרת בטענותיו של המבקש כנגד המשיב. לטענתו, התנהלות המשיב במקרה זה וההסתרה המכוונת של הנתונים על ידו "עד כדי מרמה של ממש", מהווים ללא כל ספק "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור.
הבקשה נתמכה בתצהירו של המבקש כחלק בלתי נפרד ממנה.