1. לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אנה שניידר) מיום 3.6.2012 בתיק ה"ת 13359-04-12, לפיה דחה את בקשת העוררת להחזרת תפוס, רכב מאזדה מ"ר 8040062.
2. הרכב נשוא הבקשה, נתפס על ידי המשטרה בעקבות מעצרו של חברה של העוררת, מר אליהו בוהדנה, בחשד לביצוע עבירות סמים באמצעות הרכב. נגד בוהדנה הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים, ת"פ 36252-03-12, והמשיבה הודיעה על כוונתה לעתור לחילוט הרכב, לאחר שבוהדנה יורשע בעבירות הסמים המיוחסות לו, וזאת מכח הוראות סעיף 36א(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973 ומכח סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט-1969.
המשיבה מתנגדת למסירת הרכב לעוררת ועומדת על המשך החזקתו עד לסיום ההליכים כאמור.
3. העוררת טוענת כי היא הבעלים של הרכב וכי לא ידעה על השימוש ברכב על ידי בוהדנה לביצוע עיסקאות סמים. לטענתה, הנתמכת בחוזה מכר, היא רכשה את הרכב והוא בבעלותה. מאחר שהיא עובדת בשעות הבוקר, איפשרה לבוהדנה להשתמש ברכב בשעות אלה, אך, כאמור, לא ידעה על השימוש האסור שהוא עושה ברכב.
המשיבה טוענת כי הבעלות האמיתית ברכב היא של בוהדנה וכי העוררת ידעה על השימוש שעושה בוהדנה ברכב לעיסקי הסמים.
4. בהחלטתו קבע בית המשפט כי הוא יוצא מתוך הנחה שהבעלות ברכב היא של העוררת, אשר התירה לבוהדנה להשתמש בו. יצויין כי הרכב רשום על שם חברת "אל גל", אך זאת ככל הנראה כדי שלא ירשם בעלים נוסף של הרכב, כאשר יימכר לאחר, שכן הרישום על שמה של אל גל אינו גורר רישום "יד נוספת" לגבי החלפת הבעלויות ברכב.
לגבי ידיעתה של העוררת על עיסקאות הסמים, ציין בית המשפט כי מהראיות שהוצגו לפניו עולה שהמבקשת איננה כה תמימה כפי שהיא מציגה עצמה, וכי מהראיות (מעדותו של עד בשם מוחמד גראדאת) עולה שהמבקשת ידעה או שהיה עליה לדעת שבוהדנה משתמש ברכב לביצוע עבירות סמים.
בית המשפט התייחס לשלוש תכליות של תפיסת הרכב - לצורך מניעת ביצוע עבירה באמצעותו, לצורך הצגתו כראיה, או לצורך אפשרות חילוט עתידית על הרכב, והתייחס לפסיקה לפיה על בית המשפט לבחון אמצעים חלופיים להבטחת התכלית של תפיסת הרכב.
בסופו של דבר ציין בית המשפט כי במקרה הנדון לא ניתן למצוא את נוסחת האיזון הנאותה בין האינטרס הציבורי לשמור על פיקוח המדינה ביחס לרכב לבין זכותה של המבקשת לקבל לידה את הרכב, וכי יש להעדיף, בנסיבות העניין, את האינטרס הציבורי על פני הפגיעה האפשרית בזכות הקניין של המבקשת. לאור זאת, דחה בית המשפט את בקשת העוררת לקבל לידיה את הרכב התפוס.
5. לצורך הערר שלפני, אני יוצאת מתוך הנחה, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי הרכב הוא בבעלות העוררת.
בנוסף, מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא כי ישנן ראיות המעידות, לכאורה, על כך שהעוררת ידעה שבוהדנה משתמש ברכב לביצוע עיסקאות סמים.
מקובלת עלי גם קביעת בית המשפט לפיה יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני הפגיעה האפשרית בזכות הקניין של המבקשת.
בתי המשפט קבעו לא אחת כי תפיסת הרכב והחזקתו בידי המשטרה, בשלב מקדמי שבטרם הרשעה, היא אמצעי אחרון בהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית, שבמקרה הנוכחי הינה חילוט הרכב (ראה בש"פ 7715/97,
שושנה חג'ג' ואח' נ' מדינת ישראל ואח', בש"פ 9469/09,
מאלק זיאדנה ואח' נ' מדינת ישראל, בש"פ 342/06,
חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, בש"פ 7023/03,
אליהו אבוטבול ואח' נ' מדינת ישראל, בש"פ 3159/00,
אסנת רבין נ' מדינת ישראל).
בענייננו, המשיבה מבקשת להשאיר את הרכב בידיה, מאחר שבכוונתה לבקש חילוט הרכב בסוף ההליכים הפליליים המתקיימים נגד בוהדנה. דהיינו, האינטרס הציבורי הוא שמירה על הרכב ומניעת העברתו לאחר או העלמתו, כדי שבבוא היום, אם יורשע בוהדנה, ניתן יהיה לקיים דיון בבקשת החילוט.
השאלה היא האם לשם הגשמתו של אינטרס זה, יש צורך בהחזקת הרכב בידי המשיבה.
בית המשפט קמא התייחס לפסיקה האמורה ולאינטרס הציבורי, אך לא בחן אפשרות של חלופה לתפיסה, באמצעים אשר יבטיחו את מטרות החזקת הרכב, אך פגיעתם בזכות הקניין של העוררת תהיה חמורה פחות.
לאחר בחינת טענות הצדדים בכללותן, בהתחשב בכך שכתב האישום שהוגש אינו נגד העוררת אלא נגד בוהדנה, ובהתחשב בכך שמדובר בהליך ביניים, עד לסיום ההליכים הפליליים, ובכך שהדיון העיקרי בבקשת החילוט, ובין היתר בשאלת הזכויות ברכב והמודעות של העוררת למעשים שנעשו ברכב, יהיה בסיום ההליכים נגד בוהדנה, יש מקום לאפשר לעוררת להשתמש ברכב בתקופת הביניים, תוך קביעת תנאים אשר יבטיחו כי הרכב יעמוד לרשות המשיבה בכל עת שיהיה בכך צורך.
6. לפיכך אני מקבלת את הערר ומורה על שחרור הרכב לידי העוררת בתנאים המפורטים להלן:
א. הרכב לא יוחזר לידי העוררת אלא אם יהיה רשום על שמה.