בפניי בקשה לפטור מהפקדת ערבון בהליך שבכותרת. בגדר הדיון בבקשה, העלתה המשיבה טענה לפיה לא היה המערער זכאי להגיש ערעור בזכות על החלטת הערכאה הקודמת, וכי היה עליו להגיש בקשת רשות לערער. אדון תחילה בעניין זה.
האם הוגש ההליך כדין?
1. בבית משפט השלום, ניתנה החלטה לפיה המערער נפגע כתוצאה מתאונת דרכים, במובנו של ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. אין חולק כי המדובר ב"החלטה אחרת", אשר לא היתה זכות ערעור לגביה. המשיבה הגישה בקשת רשות לערער כנגד החלטה זו, ובקשתה התקבלה, כך שנקבע כי האירוע שבמחלוקת אינו תאונת דרכים במובנו של החוק הנזכר. עוד נקבע, כי התביעה נגד המשיבה נדחית.
על החלטה זו הוגש הערעור שבכותרת. לטענת המשיבה, לא ניתן היה להגיש לבית משפט זה ערעור בזכות, שכן החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בהליך ערעורי, ובמצב זה, ניתן לתקוף את החלטת הערכאה הקודמת אך ורק בדרך של ערעור ברשות. המערער חולק על טענה זו. לטענתו, בית משפט קמא לא הסתפק בקביעה כי האירוע הנדון לא היה תאונת דרכים במובנו של מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אלא אף דחה את התביעה כולה. במצב זה, יש לראות את החלטתו כפסק דין המסיים את ההליך כולו, ופסק דין זה של בית המשפט המחוזי נתון לערעור בזכות.
2. נקודת המוצא מצויה בסעיף 41 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984. הוראה זו קובעת כך:
"(א) פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון.
(ב) החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא בית המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית המשפט העליון, ובפסק דין - גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק הדין."
השאלה היא, כיצד יש להשקיף על החלטת בית המשפט המחוזי: האם מדובר בפסק דין בערכאה ראשונה, הנתון לערעור בזכות, או שמא מדובר בפסק דין בערעור, הנתון לערעור ברשות.
3. בנסיבות מקרה זה, התשובה לשאלה האם מדובר בפסק דין ערעורי או בפסק דין של ערכאה ראשונה הינה תשובה מורכבת. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שבהחלטת בית המשפט המחוזי שלובים שני מרכיבים: מרכיב ערעורי, הנוגע להשגה על החלטת בית משפט השלום, ומרכיב של ערכאה דיונית, המוצא את ביטויו בדחיית התובענה שהוגשה לבית משפט השלום.
4. אשר לפן הערעורי. בית משפט השלום דן בשאלה האם האירוע נשוא ההליך הינו תאונת דרכים. הוא הכריע בחיוב. על החלטה (אחרת) זו הוגשה בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי. ההחלטה בהליך זה היא ההחלטה נשוא הערעור שבכותרת. מנקודת מבט זו מדובר בהחלטה שסיימה הליך ערעורי, ואשר יש לתקוף אותה, כמצוות סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, בדרך של בקשת רשות לערער. ההליך נדון בפניי שתי ערכאות שיפוטיות, הן הערכאה הדיונית (בית משפט השלום), והערכאה הערעורית (בית המשפט המחוזי). לכל צד ניתנה הזדמנות מלאה לטעון את מלוא טענותיו בפניי כל אחת מערכאות אלה.
על פי ראייה זו, אין מקום להכיר בזכות ערעור למערער, שכן ההכרה בזכות ערעור תקנה למערער, כעניין של זכות, אפשרות לפרוש את טיעוניו בגלגול שלישי, באותה סוגיה ממש בה טען בשתי הערכאות הקודמות. ככלל, אין לבעל דין זכות מוקנית להישמע בפניי שלוש ערכאות לגופו של עניין, ולבית המשפט נתון שיקול דעת להתיר זאת, במקרים מתאימים, בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מן העניין של המתדיינים המסוימים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ פ"ד לו(3) 123). הגבלת האפשרות להביא עניין מסוים בפניי שלוש ערכאות הוגדרה באותה פרשה כ"... הכרח בל יגונה". כפי שציין באותה פרשה הנשיא שמגר,
"ראשיתו של כל דיון בפני הערכה אליה מוגשות הראיות לפי סדרי הדין התואמים את טיב הדיון ומעליה ובנוסף לה מקויימת לאחר מכן הביקורת הנוספת של ערכאת הערעור. למותר להוסיף, כי אין בכך בלבד כדי למנוע מראש את הישארותה בעינה של כל נקודה השנויה במחלוקת ומה גם שההכרעה שההכרעה האנושית לפי טבעה לעולם אינה יכולה להיות חופשית מסיכון כגון זה; אך לו גם היו מתווספות ערכאות נוספות לרוב לא היה בכך כדי להניח דעתו של כל מתדיין ועיקרו של דבר לא היה בכך, תיאורטית לפחות, כדי להסיר מראש ולחלוטין כל מכשלה מלפני הפוסקים.
....כל הסדר חקיקתי ממוסד - אינו אלא הפשרה בין הרצוי והאופטימלי מבחינת הראות הסובייקטיבית של צד פלוני לבין בר-הביצוע מבחינה אובייקטיבית; תולדתה של הפשרה היא בעיצובה של השיטה הנ"ל בידי המחוקק, לפיה בא ההליך השיפוטי בדרך כלל למיצויו על ידי הדיון בו בשתי ערכאות."
שיקולים אלה תומכים בקבלת הבקשה שבפניי, ובקביעה כי אין למערערת זכות לערער לבית משפט זה, כי אם, לכל היותר, להגיש בקשת רשות לערער.
5. נקודת מבט זו אינה ממצה את ההתבוננות בהחלטת הערכאה הקודמת. מנקודת מבט אחרת, ניתן להשקיף על החלטת בית המשפט המחוזי, נשוא ההליך שבכותרת, כפסק הדין המקורי בהליך, אשר כמוהו כפסק דין של ערכאה דיונית הנתון לערעור בזכות, על פי הוראת סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט. גישה כזו נשענת על השתלשלות העניינים בהליך זה. המערער הגיש תביעה. בהחלטת בינים נקבע כי על האירוע נשוא התביעה חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות לערער, אשר נתקבלה. במסגרת ההחלטה בבקשת הרשות לערער, נדחתה התביעה. פסק הדין, הראשון והיחיד, בו נדחתה התביעה, הוא פסק דין בית המשפט המחוזי. מנקודת מבט זו, יש לראות את החלטת בית המשפט המחוזי לא רק כפסק דין של ערכאה ערעורית, אלא גם כהכרעה סופית ראשונית בהליך.
על פסק דין המסיים דיון בתובענה עומדת זכות חוקתית לערער. כך נקבע בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי "פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות". אמנם, בית המשפט המחוזי לא ישב, במקרה זה, כערכאה ראשונה, כי אם כערכאת ערעור. ברם, הכרעתו לדחות את התביעה הינה פעולה מובהקת של ערכאה דיונית. פעולה זו הינה, במהותה, פסק דין המכריע, לראשונה, בתובענה כולה. על פסק דין כזה מעניק הדין זכות לערער.
6. ניתן למצוא תימוכין לגישה זו בפסק דינו של בית משפט זה בבש"א 7338/01 וינברג דורון נ' כהנא, פ"ד נו(2) 913. באותה פרשה, התעוררה השאלה כיצד יש לתקוף החלטה של בית משפט מחוזי, אשר הורה על דחיית הליך על הסף, ובכך הפך החלטה (אחרת) של רשם בית המשפט המחוזי בבקשה לדחות הליך על הסף. בית משפט זה פסק, כי יש להגיש על ההחלטה האמורה ערעור בזכות. הטעם לכך היה, שהחלטת בית המשפט המחוזי אשר קיבלה את הערעור היתה "פסק דין, המאחד בתוכו הן את ההחלטה לבטל את קביעת הרשם והן את תוצאתה - מתן פסק דין הדוחה את התובענה." על רקע זה נקבע, כי על פסק הדין ניתן לערער בזכות (השוו להחלטת כב' השופט בך בבש"א 1377/95 בן שטרית נ' צים תקדין עליון 95(2) 1053, שם הגיע בית המשפט לתוצאה אחרת במצב עובדתי דומה).
קיים דימיון ניכר בין המצב שנדון באותה פרשה לבין המצב הנדון בהליך שבפניי. עם זאת, יתכן לסבור כי יש לאבחן בין המקרה שבפניי לבין המקרה שנדון בעניין וינברג הנזכר לעיל. לשם כך, יש להסביר במלים אחדות את הגיונה של הילכת וינברג והלכות הדומות לה. בפרשת וינברג, כמו גם בפרשות שנזכרו בה, נדון מקרה של ערעור על החלטת רשם. בית המשפט המחוזי, באותה פרשה, נתן פסק דין המסיים את הדיון בתובענה, ולעניין זה נקבע כי קיים ערעור בזכות על פסק הדין. ברם, כאשר מדובר בפסק דין של רשם, הוא ניתן לערעור בזכות לערכאה גבוהה יותר, ככל פסק דין אחר של הערכאה בה מכהן הרשם (ראו סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984). הואיל ובית המשפט המחוזי, המקבל ערעור על החלטת רשם, יכול להחזיר את הדיון לרשם על מנת שהלה יתן פסק דין, והואיל שאין חולק כי במקרה כזה היתה נתונה זכות ערעור לבית המשפט העליון, לא נמצא טעם ממשי להבחין בין אפשרות זו לבין מתן פסק דין הדוחה את התובענה, במסגרת ההליך הערעורי שהתברר בבית המשפט המחוזי כנגד החלטת הרשם. לפיכך, הוכר דבר קיומו של ערעור בזכות לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם (ראו לקו חשיבה זה בדברי כב' השופט ש' לוין בע"א 13/80 הסמינר למורות נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד לו(1) 267).
נוכח הסבר זה, ברור כי המקרה שבפניי אינו נופל במישרין לגדרי הילכת וינברג. אכן, אילו היה בית משפט קמא פועל ברוח הגיונה של הילכת וינברג, ומחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שזה ידחה את התובענה, לא היתה נתונה זכות לערער לבית משפט זה, כי אם לבית המשפט המחוזי. בכך שונה המקרה שבפניי מזה שנדון בעניין וינברג. במאמר מוסגר יצויין, כי התוצאה של ערעור לערכאה שכבר דנה פעם אחת בהליך היא על פניה תוצאה בלתי רצויה, שכן היה בה כדי לחייב את בית המשפט המחוזי, בפועל, לשבת פעם נוספת בהליך ערעורי אשר כבר דן בו במותב אחר.