הערעור שבכותרת נסב על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בנצרת שבו התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת לדחות את בקשתם לסילוק תובענה על-הסף. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, והורה על מחיקת התובענה שהגישו המבקשים בבית משפט השלום, על-הסף.
השאלה המונחת לפניי היא אם אמנם עומדת למבקשים זכות ערעור כפי שיטתם, או שמא היה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור, כפי עמדתם של המשיבים.
לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי הדין בעניין זה עם המשיבים.
לא יכול להיות ספק כי בית המשפט המחוזי נתן את פסק-דינו ביושבו כערכאת ערעור; משמע, בית המשפט העליון הוא הערכאה השלישית הנדרשת לעניין - "גלגול שלישי" בלשון המקובלת. לפי הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, "פסק דין של בית משפט מחוזי בערעור" ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון "אם ניתנה רשות לכך". על-פי הוראה זו מתבקשת המסקנה כי גם בענייננו נדרשת רשות ערעור.
האם בכל זאת קמה זכות ערעור נוכח העובדה שתוצאת פסק-הדין של בית המשפט המחוזי היא מחיקת תביעתם של המערערים על-הסף?
ככלל, "עצם העובדה כי בפסק-דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מגדר 'גלגול שלישי' ולהקנות זכות ערעור" (בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (לא פורסם, 17.7.2005)). סיווגו של הליך המוגש לבית המשפט העליון כ"גלגול שלישי" או כ"גלגול שני" נגזר בעיקרו של דבר מן השאלה אם בית המשפט המחוזי דן בתיק כערכאה ראשונה או כערכאת ערעור. "גלגול שלישי הוא גלגול שלישי, הווה אומר מותב שיפוטי שלישי מתבקש להידרש לתיק" (רע"א 3385/08 מרקט-פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ (טרם פורסם, 25.9.2008); רע"א 6068/07 פז נ' סאדאב (1998) בניין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 22.11.2007)). על כן, "גם נושא שהוכרע לראשונה במסגרת ערעור אינו מוציא עצמו ככלל ממכלול המסכת הערעורית שהוכרעה" (רע"א 11706/05 גבעת נילי, כפר שיתופי בע"מ נ' חיון (לא פורסם, 8.5.2006)).
אם כן, "גלגול שלישי הוא גלגול שלישי". חריג מסוים מצאנו באחת הפרשות שם נדונה השאלה אם קיימת זכות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי, שבו התקבל ערעור על החלטת רשם שלא לדחות תביעה על-הסף (בש"א 7338/01 וינברג דורון נ' כהנא, פ"ד נו(2) 913 (2002)). נפסק, כי החלטת בית המשפט המחוזי בערעור, שבה נקבע כי התובענה נדחית על-הסף, היוותה פסק דין המאחד בתוכו הן את ההחלטה לבטל את קביעת הרשם הן את תוצאתה, לאמור: מתן פסק דין הדוחה את התובענה. על פסק הדין, כך נפסק, ניתן לערער בזכות.
בהמשך עלתה שאלה דומה לגבי מקרים שבהם בית המשפט המחוזי ישב בערעור על החלטה של בית משפט השלום (בדומה למקרה שלפניי, ובשונה מהמקרה שנדון בעניין וינברג דורון, שם כאמור דובר בערעור על החלטת-רשם). כבוד הרשם ע' שחם דן בשאלה זו בגדרי ע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב בע"מ, פ"ד נח(1) 295 (2003). באותו מקרה, בית משפט השלום קבע כי אירוע מסוים בא בגדר תאונת דרכים כמשמעות מושג זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. על החלטה זו ("החלטה אחרת") הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בא למסקנה כי האירוע אינו תאונת דרכים, ועל כן הורה על דחיית התביעה. כבוד הרשם שחם העלה את השאלה "כיצד יש להשקיף על החלטת בית המשפט המחוזי: האם מדובר בפסק דין בערכאה ראשונה, הנתון לערעור בזכות, או שמא מדובר בפסק דין בערעור, הנתון לערעור ברשות". כבוד הרשם הטעים כי התשובה לשאלה זו "מורכבת", והציג את השיקולים לכאן ולכאן, תוך שהוא מתייחס גם לדומה ולשונה בין המקרה שלפניו לבין המקרה שנדון בעניין וינברג-דורון הנ"ל. בסופה של בחינה סבר כבוד הרשם שחם כי הכף נוטה להכרה בקיומה של זכות ערעור בנסיבות שהיו לפניו.
אלא שכאשר הגיע התיק בעניין אלטורי לפני הרכב - שונתה הקביעה (ע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב בע"מ (לא פורסם, 15.8.2005)). בית המשפט העליון הורה על מחיקת הערעור על-הסף בשל שהערעור טעון רשות. בית המשפט נימק מסקנה זו כהאי לישנא:
המערער מנסה להיבנות באמצעות ההבחנה בין המרכיב הערעורי שבפסק הדין, לבין המרכיב הדיוני. ברם, לא מצאנו ממש באבחנה זו בנסיבות המקרה שבפנינו. דעתנו היא שהסיפא שבהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה התביעה נדחית, אינה מעלה או מורידה לשאלת ההליך המתאים במקרה זה. הן החלטת בית משפט השלום, והן החלטת בית המשפט המחוזי עסקו בנושא אחד: האם האירוע נשוא התובענה עונה להגדרה של "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. הדיון בשתי ערכאות אלה סב סביב שאלה זו בלבד. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור עסק באופן בלעדי בסוגיה זו. הערעור שהוגש לבית המשפט העליון הוקדש אף הוא לשאלה זו, ולשאלה זו בלבד. לו היינו צריכים לפסוק במחלוקת זו, היינו הערכאה השלישית שנדרשת לעניין. על-פי הוראותיו של סעיף 41 לחוק בתי המשפט, במקרה כזה היה על המערער לבקש רשות ערעור.
הנה כי כן, במקום שבו בית המשפט המחוזי ישב בערעור על החלטה של בית-משפט שלום, הרי גם אם תוצאת פסק הדין של המחוזי היא דחיית התובענה, ההשגה לפני בית המשפט העליון טעונה רשות. אף בכגון דא - "גלגול שלישי הוא גלגול שלישי". יצוין כי בית המשפט העליון חזר על קביעתו זו. כך המדינה מפנה בתגובתה המשלימה לפסק-דין נוסף של בית משפט זה, שבו נקבע - תוך הפניה לעניין אלטורי הנ"ל - בזו הלשון:
דוגמה אחרת היא כאשר בית משפט שלום דוחה בקשה לסילוק על הסף. הדחייה מסווגת כהחלטה אחרת, אשר ניתן לתקוף אותה על דרך בקשת רשות ערעור. היה ובית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור מחליט בסופו של דבר לקבל את הערעור, המשמעות היא דחייתה של התובענה. גם בדוגמה זו, כישלונו הראשון של התובע הינו מתחת ידיה של ערכאת הערעור. אף כאן לא קיימת זכות ערעור לבית המשפט העליון, אלא יש צורך ברשות (ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון (טרם פורסם, 6.2.2007)).
ומשם לכאן: גם בענייננו, הן בית משפט השלום הן בית המשפט המחוזי נדרשו לאותה סוגיה. בנסיבות אלה, ועל-פי פסיקת בית המשפט העליון כאמור לעיל, "אין משמעות, מבחינת האפשרות לפנות לערכאה שלישית, לכך שהיו הבדלים בתוצאות של ההחלטות של שתי הערכאות הראשונות. אף אם התוצאה התהפכה במלואה בערכאת הערעור, אין לבעל הדין שהפסיד בערכאה זו, לאחר שזכה בערכאה הראשונה, זכות לערער לבית המשפט העליון. יכול הוא לבקש רשות ערעור" (עניין נבון הנ"ל).
סיכומם של דברים, לא קמה במקרה זה זכות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.
במסגרת הערעור ביקשו המערערים, לחלופין, לראות בהודעת הערעור משום בקשת רשות ערעור. בעניין זה יש לציין כי ככלל, במקום שבו בעל-דין מגיש ערעור חלף בקשת רשות ערעור, דין ההליך להימחק, והאפשרות העומדת לבעל-הדין היא להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, שתיבחן לפי אמות המידה המקובלות. בהקשר זה יש להזכיר כי לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), ניתן להמיר בקשת רשות ערעור שהוגשה בטעות להליך של ערעור בזכות, אך אין הוראה הקובעת את ההיפך. בשל כך נקבע לא אחת כי הפתרון המועדף במצבים של ספק הוא להגיש דווקא בקשת רשות ערעור, ולבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המסורה לו בתקנות 410 או 410א לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו למשל ע"א 5260/11 בן עזר נ' א.בן עזר ובניו בע"מ (לא פורסם, 2.10.2011)).
עם זאת, בנסיבות העניין מצאתי לנכון לראות בבקשה החלופית משום בקשה להארכת מועד, וזאת במיוחד בשים לב לעובדה שהליך הערעור (השגוי) הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. אציין כי המשיבים נדרשו בתגובתם לעניין הארכת המועד, ושקלתי את טענותיהם, אך מצאתי כי האיזון הראוי בהתחשב בכלל הנסיבות מצוי במתן ארכה תוך חיוב המערערים בתשלום הוצאות בגין ההתדיינות שלפניי.
סוף דבר, אני מורה כדלקמן: המזכירות תשנה את סיווגו של ההליך מערעור בזכות לבקשת רשות ערעור, ותתייק את החלטתי-זו בתיק השופט. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסך של 4,000 ש"ח. יודגש כי הסכום שכבר הופקד בהליך שבכותרת ישמש עירבון בהליך בקשת רשות הערעור.
ניתנה היום, כ"ב בכסלו תשע"ג (6.12.2012).