הרקע לבקשה וטענות הצדים
1. לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל (כב' השופט ד' שהם) מיום 19.11.09 (להלן: "פסק הדין"). במסגרת פסק הדין חויבו המבקשים בתשלום סך של 108,942 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות, בגין חיוב ארנונה, מיסי ועד מקומי ואגרת שמירה, שתבע המשיב מהמבקשים, המתגוררים בתחום היישוב שערי תקווה (להלן: "היישוב"), בגין אחזקת שלושה נכסי מקרקעין ביישוב.
2. בתמצית, טענתם של המבקשים הייתה כי למשיב לא הייתה סמכות לגבות מיסים עבור המגרשים, שכן באותה תקופה לא נכללו אותם מגרשים בתחום הישוב או בתחום המועצה האזורית שומרון. בית משפט קמא פסק בעניין זה כי מהראיות שהביאו המבקשים לא ניתן ללמוד 5כי המגרש לא נכלל בתחומי היישוב וכי הם לא הרימו אל נטל הראיה ללמד שאינם חייבים בתשלום. כאמור, בפסק הדין המבקשים חויבו לשלם את הארנונה ומיסי הוועד ואולם לא נקבע סכום חיוב מדויק וב"כ המשיב נדרש להכין פסיקתא, לאחר בדיקה האם וכמה שילמו המבקשים למשיב בעבר, לשם ניכוי מסכום החיוב. על ב"כ המשיב היה להעביר את הפסיקתא לתגובת ב"כ המבקשים.
3. הפסיקתא נחתמה על ידי בית המשפט ביום 11.1.10, והמבקשים ערעורו על פסק הדין במסגרת ערעור שהגישו ביום 23.2.10 (להלן: "הערעור הראשון"). ערעור זה נמחק במהלך הדיון שהתקיים ביום 11.11.10 והוחלט נוכח העובדה שהועלתה טענה כי הערעור הוגש שלא במועד, כי המבקשים יגישו בקשה להארכת מועד. ברם, המבקשים התמהמהו והבקשה הוגשה אך ביום 30.12.10.
4. המבקשים העלו מספר נימוקים לבקשה להארכת מועד. ראשית, טענו, כי פסק הדין שניתן ללא הפסיקתא היה חלקי, והוא הושלם רק עם מתן הפסיקתא. לכן, לטענתם יש למנות את הימים לצורך הגשת הערעור מיום מתן הפסיקתא, כך שהערעור שהוגש ביום 23.2.10, היינו 43 ימים ממועד מתן הפסיקתא, הוגש במועד. לחילופין טענו, כי גם אם אין למנות את הימים ממועד ממתן הפסיקתא, הרי שהאיחור בהגשת הערעור נעשה תוך טעות שבדין, המהווה טעם מיוחד להארכת מועד. עוד טענו, כי עיכובם בהגשת הבקשה לאחר מחיקתה ביום 11.11.10 והגשתה רק כעת, נבע ממחלתו של בא-כוחם ובשל הצורך להחליפו בעורך דין אחר. לבסוף נטען כי סיכויי הערעור טובים והמבקשים הצביעו על כך שבית משפט קמא טעה בכך שהטיל עליהם את הנטל להראות כי אין בסמכותה של הרשות לחייבם בהיטל ארנונה בשל המצאות הנכסים מחוץ לישוב. זאת, בניגוד לכלל הבסיסי לפיו נטל הראייה רובץ על המוציא מחברו. כן נטען כי ערעורם נוגע לעניינים בעלי חשיבות ציבורית משפטית עקרונית.
5. מנגד טען המשיב כי אין לראות בפסיקתא כ"מבארת" או כ"מתקנת" את פסק הדין, אלא כחלק אופרטיבי ממנו, היינו כפסיקתא "משקפת" שאינה מעכבת את מניין הימים להגשת הערעור. לטענתו, על המבקשים היה למנות את הימים להגשת הערעור החל ממועד מתן פסק הדין ולא ממועד מתן הפסיקתא. לחיזוק טענתם ציין המשיב כי נימוקי הערעור של המבקשים אינם נוגעים לפסיקתא אלא לפסק הדין עצמו. בנוסף הדגיש המשיב כי הפסיקתא הועברה לב"כ המבקשים טרם הגשתה לבית המשפט וזה בחר שלא להעיר עליה. לעניין סיכויי הערעור טען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים, והוא הפנה בעניין זה לעיקרי הטיעון שהוגשו על ידו במסגרת הערעור הראשון. המשיב גם דחה את הטענה שהערעור נסב על שאלה בעלת חשיבות ציבורית וטען כי הערעור נוגע למבקשים בלבד.
דיון והכרעה
6. שאלת היחס בין פסק דין לפסיקתא שניתנה בעקבותיו בכל הנוגע לשאלה האם טרם מתן הפסיקתא יש לראות בהליך כ"הליך תלוי ועומד", וכפועל יוצא מכך מהו המועד ממנו יש למנות את התקופה להגשת הערעור על פסק הדין, נידונה בהרחבה במסגרת פסק הדין בעניין מחלוף (ע"א 3832/10
מיטרני נ' מחלוף, פורסם במאגרים [10.8.10]). באותו עניין נקבע כי יש להבחין בין פסיקתא "משקפת" לכזו ש"מתקנת או מבארת" את פסק הדין. פסיקתא "משקפת" תסווג כ"החלטה אחרת", וערעור עליה יהיה ברשות, ואילו בפסיקתא הנמנית על הסוג השני, "המתקנת" או "מבארת", את פסק הדין, יעמדו תנאי הערעור למבקש כשם שעמדו לו כנגד פסק הדין המקורי. כאשר מדובר בהשגה על הפסיקתא בלבד, ימנו הימים לצורך הגשת ערעור מיום מתן הפסיקתא. לעומת זאת , כאשר בעל דין מעוניין להשיג על פסק הדין כולו, מחלוקת היא אם מניין הימים מתארך באופן אוטומטי או שמא מתן הפסיקתא במועד המאוחר מפסק הדין יהווה טעם מיוחד לארכת מועד בלבד.
5. בענייננו, די ברור נוכח הממצאים שבפסק הדין מחד ומהותה של הפסיקתא מאידך, כי מדובר בפסיקתא המבארת את פסק הדין. הנה כי כן, ברור שבפסק הדין נותר פתח למבקשים להוכיח כי שילמו כספים על חשבון חובם. משכך, יש יותר מרגליים לטענתם כי המועד להגשת ערעור במקרה זה נמנה ממועד מתן הפסיקתא. ערעורם של המבקשים גם מופנה בפועל הן כנגד פסק הדין והן כנגד הפסיקתא. ברור גם כי למבקשים לא היה עניין לערער על פסק הדין טרם מתן הפסיקתא, ולו משום שבאותה שעה הם לא ידעו מה סכום החוב שעליהם לשלם. לכן לכל הפחות מטעמי יעילות, המועד הראוי להשגה על פסק הדין הוא לאחר מתן הפסיקתא. למצער, גם לאלו הסוברים שלאחר מתן פסיקתא מבארת אין מקום ליתן הארכת מועד אוטומטית, ההמתנה למתן הפסיקתא היוותה, בנימוקים שפורטו, טעם מיוחד להארכת המועד.
6. בנסיבות אלו עולה כי הערעור הראשון שהוגש ע"י המבקשים הוגש למעשה במועד ודי בכך באופן עקרוני כדי להיענות לבקשה ולהאריך להם את המועד. עם זאת יצוין כי מצאתי טעם גם לאיחור המבקשים ממועד מחיקת הערעור הראשון ועד להגשת בקשה זו בחלוף 59 ימים. טענת המבקשים בעניין זה הייתה, כאמור, כי מיד לאחר הדיון בו נמחק הערעור הראשון חלה בא-כוחם והם נאלצו לתור אחר עורך דין אחר. המשיב לא נחלק כי מדובר בטעם מיוחד וכל שטען תחילה היה כי למעשה בא- כוחם החדש נכח בדיונים קודמים שהתקיימו, ואולם בסופו של יום הוא חזר בו מטענה זו. בשולי העניין יצוין כי אין מקום לשעות לטענת המשיב כי מדובר באיחור של מספר רב של חודשים, שכן ברור כי אין למנות את פרק הזמן שחלף בין מועד הגשת הערעור הראשון ועד למועד הדיון בו, בוודאי לאור האמור כי איגלאי מילתא למפרע שגם הערעור הראשון הוגש במועד.
7. גם באשר לסיכויי הערעור, יש צדק בטענת המבקשים ויש רגליים לסברתם כי בהעברת נטל הראיה על כתפיהם קיימת בעיה. אכן, בתשובתו לערעור הראשון טען המשיב כי את סמכותו לגביית הארנונה בגין מגרשי המבקשים הוא שואב מסעיף 112 לצו בדבר ניהול המועצות האזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), התשל"ט-1979 (להלן: "הצו") הקובע כי לוועד מקומי יהיו אותן הסמכויות שיש למועצה אזורית. לטענת המשיב, קביעה זו נועדה להקל על הוועדים המקומיים בהתנהלותם מול האזרחים שבתחום סמכותם, במתן שירותים וגביית מיסים גם באותם מקרים בהם מקום המגורים טרם נרשם בתב"ע של הוועד המקומי. אכן, יש רגליים לסברה שלא יעלה על הדעת כי מי שמתגורר בתחומי היישוב ונהנה משירותיו, ככל תושב לא ישלם מיסים, ולו בשל הטעם שטרם נרשמה הקרקע בתב"ע של הישוב. עם זאת, סעיף 112 לצו בו מבקש המשיב להיתלות, הינו סעיף כללי בדבר סמכות הוועד, והוא אינו עוסק בחיוב ארנונה. אין בסעיף זה כדי לתת מזור לקושי אותו העלו המבקשים בנוגע לשאלת הימצאות המגרשים בתחומי היישוב או המועצה האזורית, ואין בסעיף כדי להעביר את הנטל לכתפי המבקשים להראות כי אינם חייבים במסי היישוב.
סופו של יום, אני נעתר לבקשה ומאריך את המועד להגשת הערעור, המועד שהוגש בפועל.
המשיב יישא בהוצאות בקשה זו בסך של 2,000 ש"ח.
ניתנה היום, ט' אדר ב תשע"א, 15 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.