המשנה לנשיא מ' נאור:
לפנינו בקשה לביטול פסק הדין שניתן על ידינו בהסכמה ביום 31.1.2013, אשר הותיר על כנה את קביעת בית המשפט קמא לפיה הסכם מכר מקרקעין בין הצדדים יבוטל, וחייב את המשיב בבקשת הביטול (שהיה המערער לפנינו) (להלן - בנין) בהשבת כספים למבקש הביטול (שהיה המשיב בערעור) (להלן - הניג), אך תוך הקטנה מסוימת של החיוב בהשבה, הכל כפי שיפורט להלן.
רקע רלוונטי
בחודש יוני 2005 נכרת בין הניג לבנין חוזה, בו הוסכם כי בנין ימכור להניג מקרקעין בנתניה (להלן - ההסכם המקורי ו-המקרקעין, בהתאמה). חלק מסכום התמורה יועד לכונס על נכסיו של בנין. בסמוך לאחר מועד החתימה, שילם הניג לבנין מקדמה בסך של 251,000 ש"ח.
שלוש שנים לאחר מכן, מכיוון שבנין טרם העביר את המקרקעין על שמו של הניג, הגיעו הצדדים, במסגרת הליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי, להסכם פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין. על פי הסכם הפשרה, שווי המקרקעין יוערך מחדש על ידי שמאי, ועל בסיס הערכת השמאי תשולם התמורה לבנין (בניכוי המקדמה שכבר שולמה).
ואולם, הסתבר כי יש קושי בהסכם הפשרה כאמור: מספר חודשים לאחר הסכם הפשרה הגיש הניג תביעה, בה ביקש לבטל את הסכם הפשרה ואת ההסכם המקורי מחמת תרמית. טענתו העיקרית של הניג הייתה כי בניגוד למידע שבנין מסר לו לפני החתימה על ההסכם, בנין אינו בעל זכויות חכירה במקרקעין. בית המשפט המחוזי (השופט א' מקובר), קיבל את טענותיו של הניג, והורה על ביטול הסכם הפשרה, על ביטול ההסכם המקורי ועל השבה. בנין חויב להשיב להניג את הסך של 251,000 ש"ח ששולמו לו כמקדמה. בנוסף, חויב בנין לשלם להניג את שכרה של השמאית בו נשא הניג (בסך של 54,862 ש"ח). כן הוטלו על בנין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ש"ח.
פסק הדין בערעור
כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי הגיש בנין את הערעור, אשר נדון בפנינו ביום 31.1.2013. בסיום הדיון ועל יסוד הסכמת הצדדים, נקבע כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לביטול הסכם הפשרה וההסכם המקורי - יישארו על כנן; בנין ישיב להניג את המקדמה (בסך 251,000 ש"ח) תוך 30 ימים; והעירבון שהופקד (כך לפחות סבר הניג) על ידי בנין בקופת בית משפט זה (בסך 25,000 ש"ח) יועבר להניג על חשבון התשלום. חיוביו של בנין בתשלום הוצאות ושכ"ט ובתשלום שכר השמאית - יבוטלו. המשמעות היא כי החיוב שהוטל על בנין בפסק הדין הוקטן ב-104,862 ש"ח, ושאר קביעותיו של בית המשפט קמא - עמדו בעינן.
הבקשה לביטול פסק הדין בערעור
ביום 26.2.2013 הגיש הניג את בקשתו המונחת לפנינו, לביטול פסק הדין המוסכם מחמת מרמה. הבקשה נתמכה בתצהירה של עו"ד ממשרדו של ב"כ של הניג. לטענת הניג, בירור במזכירות בית משפט זה העלה כי למעשה לא הופקד עירבון בתיק. כן נטען כי במסגרת הבירור, הוסבר לב"כ של הניג כי הערעור לא נרשם לדחייה בשל אי הפקדת עירבון, מכיוון שבנין הערים על נציגי המזכירות והציג בפניהם מצג לפיו העירבון כבר הופקד. הניג הוסיף וטען כי הסכמתו לפסק הדין שניתן, אשר הקטין את הסכום בו חב בנין, הייתה בהסתמך על המצג שהציג בנין לפיו יש לו סכום כסף מופקד. נוכח האמור, התבקש ביטולו של פסק הדין מחמת מרמה.
ב"כ של בנין, מצידו, טען כי אין לדעת מה אירע במזכירות ומה גרם לכך שנרשם כי הופקד עירבון, בעוד שבפועל לא הופקד. לטענת ב"כ של בנין הוא לא הפקיד בעצמו את העירבון בקופת בית המשפט, אך ניתנה לו הודעה על כך שהעירבון הופקד. משההליכים בערעור נמשכו כסדרם, כך נטען, לא הייתה סיבה להניח כי העירבון לא הופקד. בנוסף, נטען כי מכיוון שהודע לב"כ של בנין על הפקדת העירבון, לא נידונה בקשה שהגיש לפטור מעירבון. מכל מקום, לטענת בנין, מכיוון שהעירבון לא היה תנאי לקיום פסק הדין בערעור, אין מקום לבטלו.
דיון
הניג טוען כי יש לבטל את פסק הדין המוסכם מחמת פגם של מרמה. בנוסף, מבסס הניג את בקשתו על תרמית כלפי בית המשפט, אשר לטענתו אילולא הייתה - היה הערעור נרשם לדחייה בשל אי הפקדת עירבון. טענות אלה עשויות להקים שתי עילות שונות לביטול פסק דין חלוט. האחת, מחמת עילה חוזית, קרי פגם בהסכמה שהיוותה יסוד לפסק דין (כדוגמת טעות, הטעיה, מרמה, כפייה וכיוצא באלה). השנייה, מחמת עילת תרמית כלפי בית המשפט (להרחבה על העילות המוכרות בדין לביטול פסק דין חלוט ראו: ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פסקאות 11-9 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (25.2.2010), והאסמכתאות שם; ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 589-588 (1997); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 505-503, 515-513 (מהדורה שלישית, 2012)(להלן - בן-נון וחבקין); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 601-598 (1991)).
שקלנו טענות הצדדים - ונראה לנו כי אין מקום לכך שהבקשה לביטול פסק דין מחמת מרמה תידון בפני בית משפט זה. נבאר.
על דרך העיקרון, אכן, המסלול הדיוני לביטול פסק דין מחמת תרמית הוא הגשת בקשה לאותו בית משפט שנתן את פסק הדין. אף שערכאת הערעור מוסמכת לדון בבקשה מעין זו, הרי שמסור לה שיקול דעת האם לעשות כן (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, פסקה 6 (החלטה מיום 7.4.2003)(להלן - עניין בית טלטש); דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (החלטה מיום 14.5.1997)(להלן - עניין חוף גיא)). בנסיבות בהן בירור הבקשה לביטול פסק הדין מותנה בשמיעת ראיות וקביעת ממצאים עובדתיים, נקבע כי אותה בקשה אינה מתאימה להתברר בערכאת הערעור (עניין בית טלטש, פסקאות 7-6; עניין חוף גיא). בית משפט זה פסק באופן דומה באשר לדרך לביטול פסק דין מחמת עילה חוזית. כך, נקבע כי אם פסק הדין בהסכמה ניתן בבג"ץ או בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט לערעורים אזרחיים, הרי שככל שדיון בבקשה דורש בירור עובדתי, יש להגישה כתובענה לערכאה הדיונית המוסמכת (ראו: ע"א 9344/04 אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ, פסקאות 17-15 לפסק דיני (10.9.2006); ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 186 (1983)); בן-נון וחבקין, בעמ' 505-504).
לבית משפט זה, בשבתו כבית דין גבוה לצדק או כבית משפט לערעורים אזרחיים, מסור שיקול דעת האם לדון בעצמו בבקשה לביטול פסק דינו אם לאו.
בענייננו, לוז טענותיו של הניג מצוי, כאמור, בתרמית בה נקט בנין לטענת הניג. מבלי לטעת מסמרות בשאלה האם בנין אכן הטעה או רימה את בית המשפט או את הניג, ערכאתנו אינה מתאימה לבירור שאלה זו. כל שידוע לנו כיום, בהתבסס על רישומי מזכירות בית המשפט, הוא כי בפועל - העירבון לא הופקד אף שיש רישום שהופקד. הסיבה המדויקת לכך לא התבררה די צרכה, ואינה ניתנת לבירור בהליך זה. השאלה האם בנין פעל במרמה כלפי בית המשפט או כלפי הניג היא שאלה הדורשת שמיעת ראיות ולו בהיקף מוגבל וקביעת ממצאים עובדתיים. אשר על כן, אין זה ראוי כי נדרש לטענות לגופן.
בבחינת למעלה מן הצורך, נעיר כי שאלה היא אם הניג ייחס משקל רב לכך שהסכום המגיע לו יוחזר בחלקו הקטן מתוך העירבון. בדיון שהתקיים בפנינו, ענה ב"כ של הניג לשאלת בית המשפט האם הסכום הושב להניג: "לא. שיחזיר [בנין - מ"נ] לו [להניג - מ"נ] את הכסף, אני מוכן לוותר על הפיצוי אם הסכום [בסך 251,000 ש"ח - מ"נ] יוחזר תוך 30 יום". מאמירה זו עולה כי עיקר דאגתו של הניג הייתה כי בנין ישיב לו את הסכום ששולם עבור המקרקעין, ואילו הקביעה לפיה חלק מהסכום יוחזר מתוך העירבון נוספה בשולי הדברים. בסופו של דבר, אפשר שבראש מעיניו של הניג עמדו ביטול ההסכם והשבת סכום המקדמה, ואכן קביעות אלה של בית המשפט קמא אושרו בהסכמה. הניג נכון היה לוותר על הסכומים הנוספים, כנראה מתוך הבנה שמצבו הכספי של בנין אינו טוב. נוכח האמור, ומבלי להכריע בכך, שאלה היא אם נגרם עוול חמור להניג. מכל מקום טענותיו בכל הנושאים שמורות לו.
סיכומם של דברים: אנו דוחים את הבקשה. הניג רשאי להגיש תביעה חדשה לביטול פסק הדין, ככל שיבחר לעשות כן, לערכאה הדיונית המוסמכת. מכל מקום, הדרך פתוחה בפני הניג לגבות את הסכום המגיע לו מבנין בהוצאה לפועל, כולל הסכום הרשום כמופקד, ועל כך אין בנין חולק.