1. האם ערעור בבית המשפט המחוזי, על פסק דין שניתן בעניינה של תביעה שהוגשה בגין תגמולי ביטוח תאונות אישיות הכוללת גם רכיב של מוות בתאונה, יש לסווגה כתביעה כספית או כתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. בהתאם, אם ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה שכזו, אמור להתברר בפני מותב תלתא או מותב דן יחיד.
2. ביום 6.12.10 החלטתי כי הערעור יידון בפני מותב דן יחיד, אולם עתה הגישו המערערים "בקשה למתן הבהרה" בה מתבקש בית המשפט ליתן הבהרה ולקבוע מה הרכבו של המותב אשר ידון בערעור, תוך הפניה להוראת סעיף 37(ב)(9)(א)
לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן:
חוק בתי המשפט).
הסעיף האמור הינו חריג להוראה הכללית, לפיה בית משפט המחוזי כערכאת ערעור ידון במותב דן יחיד בערעור על פסקי דין של בתי משפט השלום, בתביעות שסכומן או שווין במועד הגשת התובענה לא עלה על 300,000 ש"ח.
וכך הוראתו של הסעיף הממעט האמור:
"
...תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף או תביעות לשיפוי או לפיצויי על תשלומי פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף, לרבות תביעות שעילתן בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975".
הנה כי כן השאלה לה אנו נדרשים ענינה, האם תביעות בגין תגמולי ביטוח, וכשלא מדובר על מבטחת של מזיק, ניתן לראותן כתביעות לפיצויים בשל נזקי גוף, בהקשר דנן, ככל שהיה על בית המשפט להכריע במסגרת התביעה, בשאלה הקשורה לנזק גוף זה או אחר.
3. ניסוח דומה של הסעיף בחוק בתי המשפט ניתן למצוא
בתקנות בתי המשפט (אגרות) תשס"ז- 2007,
כך גם בתקנות שקדמו להן (להלן:
תקנות האגרות) וכך גם בתקנה 16(ג )
לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן:
תקנה 16(ג ) לתקנות סד"א).
ברע"א 10471/07
ישראלי נ הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 19.8.09
) קבע כב' השופט גרוניס כי תביעה לתגמולי ביטוח, ובמקרה שם ביטוח לאובדן כושר עבודה, אינה נכללת בגדר תביעה בשל נזקי גוף וזאת בהתייחס לתקנות האגרות, תוך התייחסות לסעיף שבחוק בתי המשפט דנן.
לעניין אחרון זה ציין בית המשפט כדלקמן:
"... סעיף 37(ב)(9(א) לחוק בתי המשפט קובע, כי כלל זה לא יחול על תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף (חוק בתי המשפט (תיקון מס' 52), התשס"ח-2008, ס"ח 2169, 668 (2008)). בדברי ההסבר לתיקון נאמר, כי הטעם העומד בבסיס החריג הינו שתביעות לפיצוי בגין נזקי גוף הן תביעות הקשות לכימות כספי במועד הגשתן (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 46), התשס"ח-2007, ה"ח הממשלה 341, 212-213 (2007)). עוד יצוין, כי בשתי הדוגמאות שצוינו מוגדר הביטוי "פיצויים בשל נזקי גוף" באותו אופן המופיע בתקנות האגרות הישנות והחדשות. ..." (פיסקה 11).
4. דומה כי מסקנת בית המשפט שם לעניין תקנות האגרות יפה אף ביתר שאת, בכל הקשור למקרה דנן. יתר על כן, אין מקום לפרשנות שונה של הוראות דין דומות גם אם מדובר שם בתקנות וכאן בחקיקה ראשית.
כפי שציין בית המשפט, המשמעות של המונח "תביעה לפיצויים בשל נזק גוף" ענינו תביעת ניזוק ממזיק בגין נזקי גוף שנגרמו לו, בעוד שבמקרה דנן המערערים אינם תובעים בעילה נזיקית אלא בעילה חוזית, הגם שבמסגרתה נצרך בית משפט קמא לשאלות הקשורות לנזק גוף, כגון שאלה הקשר הסיבתי. כך גם לא מדובר על פיצויים אלא, למעשה, על אכיפת חיוב חוזי.
להנמקה זו ניתן להוסיף כי אם היתה כוונת המחוקק להרחיב, ניתן היה להורות כי תביעות כספיות בשל נזקי גוף או הקשורות לנזקי גוף לא יכללו בהוראה הכללית של מותב דן יחיד. אולם, המחוקק כמתקין התקנות מצא לנכון להדגיש את יסוד עילת הפיצויים.
כך גם הקושי להעריך את שוויה של התביעה בעת הגשתה, עמד ביסוד תקנות האגרות ועל אחת כמה וכמה ביסוד הסעיף דנן.
כהוראת הסעיף הכללי שבסעיף 37(ב)(9) המועד הקובע לשאלת המותב הינו מועד הגשת התביעה.
לאור תקנה 16(ג) לתקנות סד"א, מעת שהתובע אינו חייב לציין את סכום התביעה, שוב לא ניתן לבחון אם תביעת הפיצויים בשל נזק גוף, בעת שהוגשה, שוויה עלה על הסכום הקובע אם לאו.
אולם, כל זה טוב ויפה בעת שעסקינן בתביעה מהסוג האמור ולא בתביעה כספית רגילה הנקובה בסכום, אשר ניתן על נקלה לבחון אם היא נמוכה או עולה על הסכום הקובע.
5. למעלה מהנצרך נציין כי גם בבחינת הרציונאל במקרה דנן, מסקנת בית המשפט שם יפה גם בענייננו.
התיקון האמור בחוק בתי המשפט, נועד להקל על העומס בבתי המשפט, ועל כן מצאו לנכון לקבוע כי באותן תביעות ששווין אינו גבוה, יחסית, תדון ערכאת הערעור במותב דן יחיד.