1. לפניי בקשת התובע להתיר המצאת כתב התביעה לנתבע 1, מר לב לבייב, מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, (להלן:"
הבקשה"), מכוח תקנה 500 (10) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").
הרקע לבקשה ונימוקי התובע
2. ביום 9.7.2012 הגיש התובע תביעה נגד הנתבע 1 ונגד הנתבעת 2 שבה עתר לחייבם, ביחד ולחוד, בתשלום בגין פיצויי פיטורים, שכר עבודה ותמורת הודעה מוקדמת.
בכתב התביעה נטען כי התובע עבד אצל הנתבע 1 באופן ישיר או באמצעות הנתבעת 2, במשך התקופה 11/2003 - 7/2005, במפעל תכשיטים ברוסיה, בשם "מיוז", השייך לנתבעים.
אין חולק כי בתקופה הרלוונטית היתה הנתבעת 2 בבעלות הנתבע 1, כשבבעלותו 99% מהון מניות החברה (כעולה מסעיף 2 לכתב התביעה, הנספח לכתב התביעה וסעיף 14 לכתב ההגנה של הנתבעת 2).
3. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת 2 ביום 24.9.2012 טענה כי מעולם לא העסיקה את התובע, לא במישרין ולא בעקיפין, וכי התובע הועסק על ידי חברה זרה בחו"ל. לטענתה, מפעל "מיוז" ברוסיה אינו בבעלותה כי אם בבעלות חברה זרה הרשומה ברוסיה והנתבעת 2 שימשה בתקופה הרלוונטית כספקית וכלקוחה של מפעל "מיוז" אך היא עצמה לא העסיקה את התובע.
4. כן הודיע ב"כ הנתבעת 2 לבית הדין , ביום 15.11.2012, כי משרדו אינו מייצג את הנתבע 1 ואינו מהווה כתובת מסירה לנתבע 1, המתגורר באנגליה.
5. ביום 7.4.2013 הגיש התובע בקשה להמצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום המדינה, מכוח סעיף 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, כשלטענתו, הנתבע 1 הינו ללא ספק בעל דין דרוש או נכון בתובענה שכן הוא אשר שכר את התובע לעבודה ברוסיה, דאג לו למגורים בחו"ל, שילם את משכורתו ושילם עבור כרטיסי הטיסה שלו לרוסיה ולארץ. לפיכך ביקש התובע להתיר לו להמציא את כתב התביעה לכתובת הנתבע 1 באנגליה, אשר אותרה מתוך כתבות בעיתונות המדווחות כי הנתבע 1 רכש אחוזה מפוארת בלונדון.
התובע הגיש תצהיר כתמיכה בבקשתו וכן כתבה בדבר הרכישה של הבית שביצע הנתבע 1 באנגליה.
6. הנתבעת 2 השאירה את ההחלטה בבקשה לשיקול דעת בית הדין.
הכרעה
7. סמכותו של בית הדין להתיר המצאה מחוץ לתחום ובכך להטיל את מרות השיפוט הישראלי על נתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט, מעוגנת בהוראת סעיף 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר אומצה בבית הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991. על מבקש ההיתר להצביע בבקשתו ובתצהירו על כך שהתמלאו התנאים הקבועים באחת מחלופות תקנה 500. בהתקיים תנאים אלה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו ולהכריע האם בנסיבות העניין מן הראוי להתיר את ההמצאה מחוץ לתחום.
8. בהתאם לפסיקה, בבוא בית הדין לשקול מתן היתר להמצאה מחוץ לתחום, עליו לבחון קיומם של שלושת התנאים הבאים: עילת תובענה ראויה; עילת המצאה בהתאם לחלופות המפורטות בסעיף 500 לתקנות סדר הדין האזרחי; ופורום נאות.
ברע"א (עליון) 8042/12 רייפמן - Dr. Marc Richter, מיום 15.1.2013 פסק בית המשפט העליון כי בבוא בית משפט לדון בשאלת מתן היתר המצאה יש לנקוט בזהירות המתחייבת:
"לא אחת נפסק כי בית המשפט בישראל מצווה לנקוט גישה זהירה בבואו לבחון אם להתיר המצאת כתב בי-דין לבעל דין המצוי מחוץ לתחומי המדינה. זהירות זו נדרשת בין היתר בשל העובדה שהמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט מקנה לבית המשפט סמכות לדון בתביעה שעל דרך הכלל אין לו סמכות לדון בה, וכן מן הטעם שמתן ההיתר האמור עשוי להוביל להתנגשות סמכויות בין ערכאות השיפוט במדינות השונות ולפגיעה בכללי נימוס בינלאומיים (ראו: ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי, פ"ד מד(4) 545, 550 (1990); רע"א 5150/02 וינברג נ' ביילס, פ"ד נח(2) 205, 209 (2003) (להלן: עניין וינברג); רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פרלמוטר, פיסקה 3 ([פורסם בנבו], 12.4.2012) (להלן: עניין רואים עולם); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 728 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). על המבקש את היתר ההמצאה מוטל אפוא הנטל להוכיח כי עניינו בא בגדר אחת החלופות הקבועות בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי וזאת גם בשלב שבו נדונה, כבענייננו, בקשה לביטולו של היתר המצאה שהוצא תחילה במעמד צד אחד (ראו ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ נ' Bodstray Company Ltd, פ"ד נח(2) 465, 472 (2004)). על מבקש ההיתר להוסיף ולהראות כי פרט ל"עילת המצאה" עומדת לו גם עילת תביעה לגופו של עניין המעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה", אם כי מדובר בהקשר זה ברמת הוכחה נמוכה יותר מהנדרש במסגרת ההליך עצמו ושאלה זו נועדה אך לוודא כי אין מדובר בתובענת סרק או בתובענה טורדנית (ראו: גורן, 731; עניין רואים עולם, פיסקה 3 והאסמכתאות הנזכרות שם; רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' - מ.א.ר בע"מ, פיסקה 31 ([פורסם בנבו], 19.7.2009) (להלן: עניין ברונשטיין)). ולאחר כל אלה, עדיין יש לבית המשפט שיקול דעת להחליט האם מן הראוי להתיר את ההמצאה, בהינתן מכלול נסיבותיו של המקרה הקונקרטי (ראו עניין רואים עולם, שם). בהקשר זה יוכל בית המשפט לשקול, למשל, שיקולים הנוגעים לנאותות הפורום (ראו ע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, 112 (1998)). "
בענייננו ביסס התובע את בקשתו על החלופה שבסעיף 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי לפיה "האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". לצורך הוכחת קיומה של חלופה זו על התובע לעמוד בשני תנאים: האחד, עליו להראות כי התובענה העיקרית הוגשה לפי סדרי הדין והיא אינה משוללת יסוד; והשני, עליו להצביע על כך שהנתבע הינו בעל דין "דרוש" או "נכון" בהליך.
9. בהתאם לפסיקה, כמצוטט לעיל, יש לבחון תחילה עילת תביעה לגופו של עניין. בענייננו, לא המציא התובע כל מסמך התומך בטענתו כי הנתבע 1 העסיקו, כגון הסכם עבודה, תלושי שכר או התכתבות כלשהי בין הצדדים. כן לא הציג התובע כל ראיה לכך כי המפעל ברוסיה שבו עבד היה בבעלות הנתבע 1. כל שצירף התובע לכתב התביעה הוא תדפיס פרטי חברה משנת 2005 ממנה עולה כי הנתבע 1 היה בעל מניות בנתבעת 2 אולם הנתבעת 2 הכחישה כי העסיקה את התובע, וגם לעניין זה לא הציג התובע כל ראשית ראיה. לא זו אף זו, התובע לא טען טענת הרמת מסך כלשהי שיש בה כדי לחייב את הנתבע 2.
אמנם לבקשתו צירף התובע תצהיר שבו טען כי הנתבע 1 "שכר אותי לעבודה ברוסיה, דאג לי למגורים בחו"ל, שילם את משכורתי ושילם עבור כרטיסי הטיסה שלי לרוסיה ובחזרה" אולם דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם שנטען בכתב התביעה. בכתב התביעה ציין התובע שמות אחרים של אנשים שעמם נפגש ואשר דאגו לו לכרטיס טיסה, למגורים ולתשלום שכרו וכל שטען לגבי הנתבע 1 הוא כי "בשיחות עמו, הוא הביע את שביעות רצונו מעבודתו של התובע במפעל" (סעיף 21 לכתב התביעה). התובע לא טען בכתב התביעה, כי הנתבע 1 שכר אותו לעבודה, סיכם עמו על תנאי עבודתו, נתן לו הוראות עבודה או שילם לו את שכרו וכן לא טען לעילה שיש בה כדי להרים את המסך בין הנתבעים, תוך חיוב הנתבע 1 באופן אישי.
אמנם על פי הפסיקה, בשלב שבו עותר בעל דין למתן היתר המצאה, רמת ההוכחה הדרושה נמוכה יותר מהנדרש במסגרת ההליך עצמו ושאלה זו נועדה לוודא כי אין מדובר בתובענת סרק או בתובענה טורדנית אולם בענייננו, לא הראה התובע, במסגרת כתב התביעה עילת תביעה ממשית נגד הנתבע 1 , במיוחד שעה שלא טען כל טענה שיש בה משום עילת להרמת מסך בין הנתבעים. משכך אני סבורה כי התובע לא עמד, אף לא ברמת ההוכחה הנמוכה הנדרשת.