האישום
1. לפני בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים הפליליים נגדם. נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות קשירת קשר לפשע, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה בכוח, סחיטה באיומים והחזקת סכין למטרה לא כשרה.
2. על פי כתב האישום, סאגר, אחיו של המשיב 2, יחד עם אחר, הוכו בעיר שדרות. המשיב 2 חשד כי ידו של המתלונן הייתה במעשה בכך ששלח אנשים להכות את אחיו. לפיכך, קשרו המשיבים ואחרים קשר לחטוף את המשיב על מנת לאלצו בכוח לחשוף את זהות המכים.
3. נטען כי, בעת שהמתלונן בילה עם חבריו בסמוך לבית העלמין, הגיע סאגר למקום והחל לשוחח עמו. לאחר מספר דקות הגיע למקום רכב הנהוג על ידי אדם בשם איסמעיל, ובו המשיב 2 ואדם שלישי. איסמעיל קרא למתלונן, והנוכחים ברכב אמרו לו להיכנס לרכב. המשיב סירב. איסמעיל איים כי ידקור את המתלונן והמשיב 2 והשלישי איימו כי יכו אותו. אז, ניגש החוטף השליש לרכב אחר שהגיע בינתיים, לקח משם סכין ואיים על המשיב בסכין. המשיב 2 דחף את המתלונן לכיוון הרכב, קיפל את ידיו לאחור, הוריד את ראשו וכך הכניסו לרכב בנגיד לרצונו.
4. על פי הטענה של המדינה, נסעו החוטפים עם החטוף לאתר שמירה נידח של רכבת ישראל. אחד מהם איים בזמן הנסיעה כי אם לא יספר את האמת על התקיפה ייקחו אותו לכפר בו הם מתגוררים, יכו אותו וישאירו אותו כפות לעץ. בשלב מסוים, איסמעיל עצר את הרכב, כיוון מברג לעינו של המתלונן ואיים עליו כי אם לא יאמר את האמת הוא "יוציא" את עינו. המשיב 2 אמר לאיסמעיל להמשיך בנהיגה, כי הם זקוקים למתלונן.
5. עוד נטען כי, בהגיע החוטפים עם החטוף לאתר השמירה, המתין שם אדם נוסף, השומר, מצויד במקל ובסכין. המתלונן יצא מהרכב על פי הוראת החוטפים והופל על הארץ. החוטפים החלו להכות את המתלונן בסטירות, אגרופים, מקל ובעיטות. בשלב מסוים הורם המתלונן אל כסא ונקשר, כאשר ידיו כפותות מאחור. אז, איים איסמעיל על המתלונן, תוך שהוא מצמיד סכין לגרונו, על מנת לאלצו למסור להם את פרטי התוקפים.
6. בשלב מסוים הגיע למקום המשיב 1, והצטרף לאירוע. המשיב 1 הכה את המתלונן הכפות באגרופים, בעיטות ובאמצעות חגורה שהחזיק. האירוע נמשך עד אשר הגיע למקום אחד אנואר שהבחין במתלונן הכפות וחילץ את המתלונן מידי חוטפיו. זאת, כאשר המתלונן סובל מחבלות שונות וכאבים באוזניו.
7. הסנגורים חולקים על קיומן של ראיות לכאורה באיכות מספקת למעצר עד תום ההליכים, ולחלופין טוענים כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר בנסיבות העניין.
ראיות לכאורה
8. ראיות התביעה מבוססות על עדויות המתלונן אשר על פיהן הוכן כתב האישום ועדויות תומכות. עדות המתלונן היא היחידה המתארת את כל פרטי האירוע מתחילה ועד סוף ומטבע הדברים עדות זו חשובה ביותר. יחד עם זאת, יש עדי ראייה המעידים ומחזקים פרטים אלו ואחרים שמתאר המתלונן. כמו כן יש סימני חבלה שתועדו על גופו של המתלונן וראיות נוספת.
9. אין מחלוקת כי
בעדותו של המתלונן רבות הסתירות באופן מטריד. כך, לגבי אחד, אוסאמה, שנחשד כאחד המעורבים, חזר בו המתלונן מעיקרי עדותו נגדו. פרטים חיוניים בעדותו, כגון נוכחות הרכב השני ונוכחותו של סאגר באירוע החטיפה (אשר לפי המתלונן עיכב אותו במקום בדיבורים על מנת שחבריו יחטפו), עלו רק בהודעתו השנייה והרביעית, בהתאמה. בחלק מן המקומות הוא אומר כי הועלה לרכב בכוח, אך יש מקומות שאומר שלא הופעל כוח ממש, אלא עלה לרכב מחמת האיום בלבד (כגון העימות עם המשיב 2). כן עלו סתירות נוספות, פחות בולטות, אך בהחלט מצטברות.
10. מעבר לקושי זה בדברי המתלונן, אשר שנה מספר פעמים את פרטי גרסאותיו, נראה כי כבר בהודעתו הראשונה, לא עשה המתלונן רושם של דובר אמת בעיני החוקר. החוקר תוקף אותו בשאלות, כגון אם עבר טיפול פסיכולוגי, וכיצד זה מתלונן על הצלפות על הגב כאשר אין שם סימנים, ועוד.
11. יש לשער כי לו עמדה עדות המתלונן לבדה, ניתן היה לומר כי ראיות התביעה מכורסמות במידה רבה. אם כי, לא היה מקום לקבוע שאין ראיות לכאורה כלל. זאת, משום שבעיון בהודעות המתלונן ניכר כי הנרטיב המרכזי של עדות המתלונן הוא בכל זאת עקבי, למרות הסתירות בפרטים השונים. עוד יש להעיר לגבי הסתירות, כי חלק מן השינויים נובעים מכך שהמתלונן חזר בו תוך כדי עימותים. שינויים כאלה אכן מחלישים את עוצמת גרסתו, אך אין הם קונקלוסיביים, שכן, לעיתים, במצב עימות יש פחד של המתלונן, אשר נקרע בין גרסתו המפלילה האמיתית לבין פחדו הישיר מהמעומת, ואז הוא מנסה לצמצם את האירועים ומשמעותם. הרושם המתקבל הוא שפחד מהווה חלק משיקולי המתלונן לשנות מדבריו.
12. מעבר לכך, יש לזכור שלא כל מי שנפגע מעבירת אלימות הוא אדם עם מחשבה מסודרת, זיכרון טוב ויכולת וורבלית גבוהה, אשר יכול ליתן גרסה בהירה בבחינת "תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אפניו" (משלי כה יא). לא פעם, עדים מעידים על מה שנראה בעיניהם עיקר ומשמיטים אל הנראה טפל, אף שמתברר אחר כך כי לא היה טפל. זאת, בין משום ששכחו, ובין משום שרצו לקצר. יתרה מזו, לא כל אחד זוכר את סדר האירועים ונזכר בדברים כמהלכם הכרונולוגי. כך, ניתן לראות כיצד נתווסף הדיווח על רכב שני באירוע החטיפה, בהודעת המתלונן השנייה שורה 68, רק כאשר מתבקש לדייק מניין נלקח הסכין, מאזכר רכב שני ששכח לאזכר קודם. זאת, כאשר בעצם יכול היה לומר, לו שיקר, כי הסכין הייתה ברכב הראשון, במקום ליתן גרסה מסתבכת. דווקא אופן גילוי זה מלמד לכאורה על בלבול ולא על שקר, ומכל מקום הדבר לא צריך להביא למסקנות שליליות בשלב זה, אלא להיבחן בתיק העיקרי.
13. אשר לעובדה כי החוקר הראשון לא התרשם מהסיפור, הרי שאין בדבר אינדיקציה טובה לכך שהסיפור אינו אמת. אכן, סיפורו של המתלונן באמת "נשמע הזוי", כלשון הניב העממי. אולם, בהמשך החקירה, הובאו ראיות טובות אשר תמכו בעיקרי גרסתו של המתלונן. העובדה כי אותו חוקר ראשון הטיח במתלונן שאין על גבו סימני אלימות, אכן מתמיהה. אולם התמיהה היא על החוקר, ולא על המתלונן. שכן אחות המתלונן צילמה סימני אלימות לפני אמרה זו, וחוקר אחר צילם סימני אלימות שעתיים מאוחר יותר, לרבות סימני אלימות על גבו של המתלונן המתאימים לגרסתו, ואף סימני קשירה!
14. בכך מגיעים אנו ל
חיזוקים לגרסת המתלונן. ראשית,
סימני האלימות הטריים שצולמו על גופו מהווים חיזוק חשוב מאוד לגרסתו.
15. מעבר לכך, קיימות עדויות התומכות בפרטים שונים של עדותו. כך,
חברו
יונתן מוסר כי ראה שלשה יורדים מהרכב וקוראים למתלונן להיכנס לרכב, אחד מהם בשם "איסמעיל". יונתן מספר שהזהיר את המתלונן שלא יעלה, אולם איסמעיל איים עליו שאם לא יעלה יכו אותו, ואז המתלונן הועלה בכוח אל הרכב ונדחף לתוכו. יונתן לא סיפר זאת רק במשטרה, מיד לאחר האירוע הוא ניגש לאביו של המתלונן, לספר לו על האירוע, כעולה מעדותו, דבר המשתלב עם סיפור אמיתי ולא בדותה.
16. אמנם, צודקים הסנגורים כי החברה שנכחה במקום,
שיר בוהדנה, לא ראתה לא איומים ולא אלימות, כך היא טוענת לפחות. אולם, עדה זו כן ראתה את המתלונן כאשר בדואים קראו לו ודיברו עמו בטרם עלה איתם לרכב, בלי להיפרד מחבריו. העדה גם מציינת כי לא שמה לב בדיוק מה קורה שם, אף שהייתה במרחק של כ- 10 מטר. חברה זו לא רשומה כעדת תביעה, אבל אפילו היא מחזקת את עצם הטענה כי המשיב עלה לרכב בפתאומיות כאשר הגיעו אליו אנשים לפתע ודיברו עמו. יש לציין כי העדה גם לא שללה הטענה שהייתה אלימות או שהיו איומים, אלא שלדבריה לא חשה בכך.
17. כך, אותו
סאגר, אשר כאילו "נולד" בהודעה הרביעית, העיד במשטרה. סאגר היה חשוד בעיני המתלונן והחוקרים כי הוא לכאורה עיכב את המתלונן, והודיע לחוטפים בפועל על נוכחותו. אולם, סאגר עצמו מאשר דברים, הדומים מאוד לגרסת המתלונן בהקשר זה: "חברים שלי אמרו איפה ז', עכשיו בא ז' אמרתי לו בוא, בא חברים שלי אמרתי הנה ז'
אמרתי לחברים שלי הנה ז' לקחו אותו" (שורה 15). למרות שנכח במקום, והפגיש הצדדים, לשאלה אם המתלונן עלה לרכב מרצונו השיב, משום מה, "לא יודע" (שורה 55). יתרה מזו, הוא הבין כי מטרת הפגישה אינה שיחת חולין שכן לשאלה מה חשב שהחברים יעשו לז' השיב "לא יודע.... אולי חקירה אולי רוצים לדבר איתו". אמנם סאגר סותר את המתלונן בפרטים רבים, אבל גרסה זו מלמדת שההסבר של הסנגורים לסתירות בדברי המתלונן, היינו שהכול המצאה, אינו עומד. יודגש כי סאגר הוא אחיו של המשיב 2, ובכל זאת, הוא מאשר פרטים חיוניים בגרסת המתלונן.