מונחת בפניי בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.
נגד המשיב הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של פציעה כשהעבריין מזויין והחזקת סכין למטרה לא כשרה. על פי האמור בעובדות כתב האישום, ביום 08.09.11 שעה שהמשיב נכח בחתונה, התגלע בינו לבין המתלונן סכסוך בנוגע לחזקה על כובע שחולק לאורחים. המשיב והמתלונן יצאו אל מחוץ לאולם והחליפו ביניהם מהלומות אגרוף. בתוך כך שלף המשיב סכין ודקר באמצעותה את המתלונן ברגלו ובגבו ונמלט מן המקום. בשל כך נגרמו למתלונן חבלות המתבטאות בחתכים שטחיים בירך שמאל ובגב.
בדיון שבפניי חלקה ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה ולמצער הצביעה על חולשה שקיימת בהן. לדברי ב"כ המשיב, נסיבות תיק זה מלמדות כי מעשי המשיב הינם בגדר הגנה עצמית, שכן המשיב, גם לפי עובדות כתב האישום, הותקף במהלומות אגרוף ע"י המתלונן, ולחיזוק טענה זו אף הציגה תעודה רפואית ממנה עולה כי למשיב נגרמו סדקים בשתיים מצלעותיו.
מעבר לאמור, זו הפנתה לסתירות ופריכות אשר קיימות לדבריה בחומר החקירה, וזאת ללמדנו כי המשיב לא הצטייד מבעוד מועד בסכין אלא זאת עשה תוך כדי מאבק ובשעה שניסה להגן על עצמו.
בסופם של דברים ב"כ המשיב סבורה, כי גם אם בית משפט ימצא כי קיימות ראיות לכאורה, עדיין יש להורות על שחרורו של המשיב לחלופה, וזאת בשים לב לכך שמדובר במשיב צעיר, שזו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק, הפציעות השטחיות שנגרמו למתלונן, העובדה כי זה פעל שעה שהותקף, וכן נוכח חלופה שהוצגה בפני בית משפט, שהינה חלופה ראויה, המורכבת מאנשים נורמטיביים ורציניים.
מנגד, ב"כ המבקשת טוען כי בראיות בתיק אין כל חולשה. אלו מבוססות על עדות המתלונן ועד נוסף. עוד זה ציין כי אין לדבר על הגנה עצמית שעה שהמשיב עושה שימוש בסכין גם אם הותקף על ידי המתלונן, וממילא עניין זה עתיד להתברר במסגרת התיק העיקרי. אשר למסוכנות הנשקפת מן המשיב, זה הפנה להלכה בדבר מי אשר חוטא בשימוש בסכין, ולפיה דינו של זה להיעצר למעט מקרים חריגים. עוד הצביע, על חשש להמלטות מן הדין וזאת נוכח הקושי שהיה באיתורו של המשיב לאחר ביצוע העבירה.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים וקראתי את תיק החקירה הנני לקבוע קיומן של ראיות לכאורה.
בעניין זה יאמר וזו כהקדמה
, כי גם אם אקבל את כל טענותיה העובדתיות של ב"כ המשיב לפיה המתלונן הוא זה שהחל לתקוף את המשיב וכי המשיב לא הצטייד מבעוד מועד בסכין עדיין אין בכך כדי להשמיט הקרקע מתחת לעובדות שאינן שנויות במחלוקת ולפיהן המשיב עשה שימוש בנשק קר - סכין - במהלך העימות עם המתלונן בשעה שהמתלונן לא היה חמוש בכל כלי נשק שהוא בין אם חם או קר.
במצב דברים זה ועל פני הדברים, לא ניתן לדבר על "פרופורציונאליות" ובוודאי שלצורך שלב המעצר ישנן ראיות לכאורה. עוד בהקשר לכך, ניתן לראות כי האופן שבו הסתיים האירוע כאשר המשיב יכול היה בכל אחד מהשלבים לחדול וללכת לדרכו יש בו כדי להלחיש עד מאוד את טענת ההגנה העצמית.
לציין כי אין בית משפט זה קובע מסמרות ביחס לטענה זו ועניין זה ילובן עד תום במסגרת התיק העיקרי, אולם כאמור לא ניתן בשלב זה לומר כי טענת ההגנה העצמית ברורה על פניה. על בית המשפט בשלב המעצר לבדוק קיומן של ראיות פוטנציאליות אשר לאחר עיבודן והעברתם בכור ההיתוך של חקירה נגדית יכולות להביא להרשעתו של המשיב מעבר לכל ספק סביר. אלה כאמור קיימות.
מעבר לנדרש, אציין כי גם ביחס לסתירות לכאורה עליהן הצביע ב"כ המשיב, אין לומר כי מדובר בסתירות מהותיות, אם בכלל. כך הם פני הדברים ביחס לעובדה כי למתלונן לא נותרו חבלות בפנים, כך הם ביחס לעובדה כי זה מצמצם את האופן בו זה פעל בהודעתו השנייה כאשר לדבריו
"זה לא היה בדיוק מכות", וכך הם פני הדברים ביחס לשוני בתיאור של הסכין בה עשה המשיב שימוש.
נכון הוא כי המשיב טוען כי לא הוא זה שהחל את העימות עם המתלונן, וכי עשה שימוש בסכין שהייתה ליד השומר, אולם כאמור בצד דברים אלו זה טוען שהיה שיכור לאחר ששתה יותר מחצי בקבוק של וודקה וצ'ייסרים וכאשר למד על מעשיו, וזאת רק לאחר שחבר שלו בשם שי סויסה סיפר לו על כך:
"שי סויסה אמר לי שרבתי עם בן אדם ואני אפילו לא זכרתי את זה...". כן יש את הודעת המתלונן אשר ממנה עולה כי המשיב הוא זה שהחל בקטטה, וכן הודעת חברו ע.ת. 2, אשר חרף אי בהירות ותהיות קלות ביחס לגרסתו, הרי בסופם של דברים היא תואמת את עיקרי גרסתו של המתלונן.
נזכיר את הידוע כי:
"בשלב בחינת הראיות לכאורה אין בית המשפט נדרש לבחון את מהימנות עדים או את משקלן של העדויות, אלא-אם-כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה" (בש"פ 385/11 ציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.2011); בש"פ 352/11 איאסי ברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2011)).
לאור כל האמור לעיל, הנני קובע קיומן של ראיות לכאורה.
משקבעתי את האמור לעיל, הרי קמה עילת מעצר סטטוטורית, וזאת נוכח השימוש שעשה המשיב בסכין. אין בית משפט זה יוצא כדי חובתו בקביעתן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ובשלב זה עליו לבחון האם ישנה אפשרות למצוא חלופה שתאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב.
ההלכה הנוגעת לשימוש בסכין אשר זכתה לכינוי "תת תרבות הסכין" הינה הלכה ברורה, ולפיה אדם אשר עושה שימוש בסכין מעיד על עצמו כמי אשר נשקפת ממנו מסוכנות רבה, ודינו להיעצר עד לתום ההליכים, למעט מקרים חריגים.
לאחר שעברתי על חומר החקירה, שמעתי את טיעוני הצדדים ונתתי דעתי לנסיבות המעשה והעושה, הגעתי לכלל מסקנה כי בתיק זה מתקיימות אותן נסיבות חריגות בגינן ניתן להורות על שחרורו של המשיב לחלופה. למסקנה זו הגעתי בין היתר בהינתן הנתונים הבאים:
ראשית, המדובר במי שהינו אדם צעיר, יליד 1986, כאשר לא נרשמו לחובתו כל הרשעות קודמות. מעבר לכך, המדובר במי שפעל עד לאירוע זה באופן נורמטיבי, וכפי שנמסר לי שירת שירות צבאי מלא ביחידה קרבית בגבעתי. נתונים אלה בהחלט יש בהם כדי ללמד על מעידה חד פעמית, אשר אינה מאפיינת את אורחותיו של משיב זה עד לאותו אירוע.
כאמור נתונים אלה לכשעצמם אינם מהווים חסינות מפני מעצר, ולו הייתי סבור שמעשיו של המשיב בנסיבות תיק זה חמורים גם כשאלה עומדים בפני עצמם, לא הייתי מהסס להורות על מעצרו חרף העדר עבר פלילי וגיל צעיר, אלא שלדברים אלו הצטרפו נתונים נוספים אשר יש בהם כדי להוביל לתוצאה האמורה לעיל.