לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המבקש, לאחר הליך הוכחות, בעבירה של ניסיון למעשה סדום בנסיבות אינוס, לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיפים 345(ב)(2) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1997. בגין עבירה זו הושת על המבקש עונש של שנתיים מאסר לריצוי בפועל ושנת מאסר על תנאי.
1. בפתח הדברים אציין כי את הבקשה לעריכת המשפט חוזר הגיש המבקש בכתב ידו, אך בגדרה ביקש שימונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. בהחלטתי מיום 11.7.11 הוריתי לסנגוריה הציבורית לבחון אפשרות להגשת בקשה לעריכת משפט חוזר בשם המבקש. ביום 26.7.12 הודיעה הסנגוריה כי בשל היעדר אפשרות בשלב זה של ההליך הפלילי לאתר ראיות נוספות שיש בהן כדי לסייע למבקש, אין באפשרותה להגיש בשם המבקש בקשה למשפט חוזר. לפיכך, אין לי אלא להסתמך על הבקשה שהגיש המבקש בכתב ידו.
2. על פי הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, במועד האירוע התגוררו המבקש והמתלוננת בחדרים שכורים באכסניית נוער בירושלים. ביום 1.5.03 לפנות בוקר, יצאה המתלוננת, שהייתה קטינה בת 17 באותה עת, מחדר חברתה בו בילתה עם חברים, והחלה ללכת לכיוון חדרה שלה. במסדרון נתקלה המתלוננת במבקש, שנעמד מולה כשהוא נראה נתון להשפעת אלכוהול או סמים. המתלוננת, שחששה מהמבקש, חזרה על עקבותיה וביקשה מאחד מידידיה שילווה אותה לחדרה. לאחר שהגיעה לחדרה בליווי ידידה ונשארה לבד, סגרה המתלוננת את דלת חדר אך לא נעלה אותה. דקות ספורות לאחר מכן, נכנס לחדר המבקש, סגר מאחוריו את הדלת, ביקש מהמתלוננת לפשוט את בגדיה ואגב כך התקדם לעברה ודחף אותה אל מיטתה. המתלוננת החלה לצעוק אך איש לא שמע אותה. לאחר מכן הפשיל המבקש את מכנסיו ואת תחתוניו ודרש מהמתלוננת שתבצע בו מין אוראלי. כיוון שהמתלוננת הוסיפה לצעוק, שלף המבקש אולר, החזיק בו כשלהבו כלפי מעלה, ואיים על המתלוננת כי ידקור אותה. בשלב זה הצליחה המתלוננת לדחוף את המבקש, וכתוצאה מכך הסכין נפלה מידו. המבקש הרים את מכנסיו ואת הסכין ויצא מן החדר. מיד לאחר מכן, יצאה גם המתלוננת מחדרה, הגיעה לחדר חברתה ממנו יצאה בתחילת האירוע, התמוטטה שם והובהלה לבית החולים.
3. בהליך בבית המשפט המחוזי נקבע כי עדותה של המתלוננת היא עדות "עקבית, ברורה, ספונטנית ואותנטית" (פס' 13 להכרעת הדין). כן נקבע כי המתלוננת מסרה תיאור מפורט והגיוני של האירוע וללא סתירות מהותיות. לעדותה של המתלוננת נמצאו בחומר הראיות מספר תימוכין, ובהם אישוש קיומה של פגישה מוקדמת במסדרון בין המתלוננת למבקש בעדויות של שני עדי ראיה, פגישה שהוכחשה מכל וכל על-ידי המבקש; מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת מיד לאחר האירוע ובבית החולים, שהוכח באמצעות עדויות ורישום בבית החולים; וכן הימצאות אולר על גופו של המבקש. המבקש הכחיש הכחשה גורפת את עובדות כתב האישום, אך לא הסביר מדוע תעליל עליו המתלוננת. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בעדותו וקבע כי "חושיו כנראה קהים, הסבריו מעורפלים וקשה מאוד לרדת לעומקם" (פס' 15 להכרעת הדין).
לאחר שהוגש תסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש ונשמעו טענות לעונש, גזר עליו בית המשפט המחוזי עונש של שנתיים מאסר לריצוי בפועל ושנת מאסר על תנאי.
4. ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה (ע"פ 4521/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל (11.8.4)) נדחה, תוך שנקבע כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
עוד יצוין כי נכון להיום סיים המבקש לרצות את עונשו.
5. בבקשתו לעריכת משפט חוזר טוען המבקש כי בידו שתי ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט. אחת, חוות דעת מטעמו של מומחה פוליגרף, המבוססת על בדיקת פוליגרף שנערכה למבקש, לפיה לא עלו מתשובותיו המכחישות את ביצוע העבירה ממצאים מחשידים. ראיה שנייה היא חוות דעת רפואית מטעם פרופ' א' רכס הקובעת כי לאור המוגבלות הנוירולוגית הקשה ביד שמאל ממנה סובל המבקש, עולה ספק סביר אם היה ביכולתו לאחוז בידו האחת במתלוננת ובידו השנייה את האולר ולאיים באמצעותו על המתלוננת.
6. המשיב, היועץ המשפטי לממשלה, סבור כי דין הבקשה להידחות שכן טענות המבקש אינן מגבשות עילה המתאימה לקיום משפט חוזר. באשר לבדיקת הפוליגרף נטען כי היא אינה קבילה כראיה בבית משפט. לגוף הראיה טוען המשיב כי מסקנותיה של חוות דעת המומחה לפוליגרף מסויגות באשר לאפשרות שהנבדק פעל תחת שכרון חושים מוחלט. בהתחשב בעובדה שלפי העדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי, המבקש פעל תחת השפעת אלכוהול, אין לממצאים שנקבעו בבדיקת פוליגרף, כך נטען, כדי להשפיע על תוצאת המשפט בעניינו של המבקש. בנוגע לחוות הדעת הרפואית טוען המשיב כי ממצאיה מתיישבים היטב עם המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, שכן לא נקבע ממצא פוזיטיבי, ואף לא נטען על-ידי המתלוננת, שהמבקש אחז באולר דווקא בידו השמאלית, ולפיכך ניתן לשער שהמבקש אחז בסכין ביד ימין הבריאה ואילו במתלוננת ביד שמאל, אך מבלי להפעיל על המתלוננת כוח. עוד מציין המשיב כי לפי חוות הדעת הרפואית, אין מדובר בשיתוק מוחלט אלא במוגבלות משמעותית, ומכאן שלא ניתן, לטענת המשיב, לשלול אף את האפשרות שהמבקש אחז בסכין בידו השמאלית. נטען כי הממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, ובפרט העובדה שהמבקש אך אחז בסכין מבלי לנופף בה וכן העובדה שהסכין נפלה מידו של המבקש בשלב מסוים, מתיישבים היטב עם המוגבלות ממנה סובל המבקש בידו. נוכח האמור, סבור המשיב כי אין בראיות המצורפות לבקשה שלפניי כדי לשנות את תוצאת המשפט.
7. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת היועץ המשפטי לממשלה ובנספחים הרלוונטיים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.
דומה כי אין הראיות החדשות אותן מציג המבקש עומדות במבחן שקבעה פסיקת בית משפט זה לעניין התקיימות העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. הלכה פסוקה היא כי אין די בהצגת ראיות חדשות כדי לבסס עילה לעריכת משפט חוזר, אלא שנדרשות ראיות חדשות בעלות "משקל סגולי" אשר יש בהן, בהתחשב במערכת הראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית, כדי להביא לשינוי תוצאת פסק הדין שניתן:
"אין צורך שהעובדות או הראיות הנוספות, כשלעצמן, עשויות היו לשנות את תוצאות המשפט. יש לשלב את העובדות או הראיות הנוספות במכלול הראיות, ובמסגרת זו לבחון אם יש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. עם זאת, לא די בכך שנמצאו עובדות או ראיות נוספות שלא היו בפני בית-המשפט שהרשיע את המבקש. ראיות או עובדות נוספות אלה צריכות להיות בעלות אותו משקל סגולי - אם כשלעצמן ואם בהצטרפותן לראיות שעל-פיהן הורשע המבקש -אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט." (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 355-356 (1997) (להלן: עניין עזריה).
במקרה דנן שתי הראיות מתיישבות היטב עם המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, וממילא אין בהן כדי להשפיע על תוצאת המשפט. אפרט.
8. באשר לבדיקת הפוליגרף, ראשית, יש לקבל את טענת המשיב, לפיה בשיטתנו המשפטית אין תוצאות בדיקת פוליגרף מהוות ראיה קבילה או עובדה, אלא אמצעי חקירה בלבד:
"הפוליגרף הוא אמצעי חקירה. אין הוא ראיה קבילה בבית-המשפט (ראה: ע"פ 36/70 כהן נ' מדינת ישראל וכן ע"פ 493/82 חמו נ' מדינת ישראל, בעמ' 656). 'עובדות או ראיות, העשויות... לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון' הן עובדות או ראיות קבילות במשפט הפלילי. אין אלה ראיות או עובדות שלא ניתן להציגן בפני בית המשפט." (עניין עזריה, בעמ' 357) ראו גם: מ"ח 5453/91 יהלום נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 85, 88; מ"ח 6398/94 יהלום נ' מדינת ישראל (1.1.95); מ"ח 8777/99 פלינק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 746, 756 (1999)).
משכך, גם לו הייתה בדיקת הפוליגרף שבידי המבקש מצביעה באופן נחרץ על אמיתות גרסתו, לא היה בכך כדי להצדיק היעתרות לבקשה לעריכת משפט חוזר.
9. מעבר לכך, הן מעדותו של המבקש (עמ' 141, 142 לפרוטוקול), הן מעדות המתלוננת (עמ' 32 לפרוטוקול) והן מעדותו של עד נוסף (עמ' 107, 112 לפרוטוקול) עולה כי המבקש היה נתון בזמן האירוע מושא כתב האישום להשפעת אלכוהול, ולפי עדויות המתלוננת והעד הנוסף היה בלתי יציב והתקשה לשלוט על עצמו. חוות דעתו של המומחה לפוליגרף קובעת באורח מפורש כי "היה והנבדק פעל תחת שכרון חושים מוחלט (למשל בשל שכרות) שמנע ממנו להפנים זיכרון של מעשיו, בדיקת פוליגרף תשקף "מציאות" קוגניטיבית סובייקטיבית של חף, גם אם העובדות כהווייתן, היו שונות ו/או הפוכות". דומה כי הסתייגות זו רלוונטית לענייננו, ויש מקום להניח כי ממצאי הבדיקה משקפים את דעתו הסובייקטיבית של המבקש, אשר ייתכן שאינו זוכר את האירוע בגינו נדון מאחר שבזמן ביצוע העבירה הוא היה נתון להשפעת אלכוהול כבדה. ממילא ייתכן שהמבקש סובר באמת ובתמים כי הוא חף מכל פשע. יחד עם זאת, אין בתפיסה סובייקטיבית זו של המבקש כדי לשנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי המעוגנות בראיות אובייקטיביות וקבילות, כמתואר לעיל.
10. באשר לחוות הדעת הרפואית אותה הגיש המבקש, נראה כי אף על פי שחוות הדעת לא הוגשה בשלב המשפט, טענת המבקש לשיתוק חלקי ביד שמאל לא נדחתה ואף קיבלה התייחסות מפורטת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת על-סמך תדפיס רפואי ומסמכים המעידים על טיפול כירורגי שעבר המבקש ואשר הוגשו לבית המשפט. בהקשר זה עמד בית המשפט על כך שקיומו של שיתוק מסוים ביד, אין פירושו כי ידו של המבקש אינה מתפקדת כלל. מכך למד בית המשפט כי נתוניו הרפואיים של המבקש אין בהם כדי להפריך את עדותה של המתלוננת, לפיה המבקש אחז בידו האחת סכין ובידו השנייה אחז במתלוננת, וזאת בהתחשב בעובדה, שלפי עדות המתלוננת, המבקש בקושי עשה ביד זו תנועות (עמ' 175 להכרעת הדין). ודוק, הממצא הרלוונטי לענייננו בחוות הדעת הרפואית קובע כי המבקש "מוגבל מאוד ביכולתו לתפוס חפצים בכף יד שמאל ולהרימה מול הבודק". דהיינו, חוות הדעת אינה קובעת כי אין למבקש כל יכולת לתפוס חפצים בידו השמאלית, אלא כי יכולתו זו מוגבלת מאוד, וזאת להבדיל מקביעותיו הנחרצות של אותו מומחה בעניינים אחרים. נראה כי אחיזה באולר באמצעות יד, וזאת מבלי לבצע ביד תנועות מכוונות כלשהן, יכולה הייתה להיעשות על-ידי המבקש אף כשיכולת התפיסה שלו מוגבלת מאוד. יתר על כן, אין לשלול את האפשרות שהמבקש אחז באולר ביד ימין הבריאה, כפי שהציע המשיב, ואילו במתלוננת ביד שמאל המוגבלת. משלא נקבע כי המבקש הפעיל על המתלוננת כוח בזמן האחיזה בה, אפשרות זו נראית סבירה.
11. הנה כי כן, הראיות החדשות המוצגות בבקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו של המבקש אינן סותרות את ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי. משכך, פשיטא כי אין לייחס לראיות אלה יכולת להוביל לשינוי תוצאת המשפט לטובת המבקש כדרישת החוק והפסיקה.