נושא החלטה זו הוא "תשלום תגמול באופן רטרואקטיבי", שבמקרה זה הינו "תוספת ותק פעילות" לקיצבת גמלאי צה"ל, תוספת שלא שולמה למערער מאז פרישתו מצה"ל ביוני 1988, וכעת משהוכרה זכותו לתוספת זו, לאחר שפנה לראשונה למשיבה בשנת 2005, המשיבה הסכימה לשלם לו התוספת אך ורק 7 שנים למפרע מיום הגשת תביעתו, ואילו המערער דורש תשלום מלוא התקופה בגינה לא שולמה לו "תוספת ותק פעילות".
עיקרי העובדות וההליכים
1. זהו ערעור על החלטת הממונה על תשלום הגימלאות בצה"ל מיום 27.2.07 ולפיה תשולם למערער תוספת ותק פעילות לתקופה של 7 שנים רטרואקטיבית ממועד פנייתו הראשונה של המערער למשיבה (הפניה הראשונה היתה ביום 25.12.05) ולא קודם לכך. המערער ביקש כי תוספת ותק הפעילות תשולם לו באופן רטרואקטיבי החל מיום 24.10.1983 ולא החל מיום 25.12.1998, כפי שנקבע.
2. המערער הגיש ערעור זה על פי סעיף 48 לחוק שרות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב] תשמ"ה-1985 (להלן: "
חוק הגימלאות").
3. העובדות הצריכות לענין אינן במחלוקת בין הצדדים והמחלוקת היא משפטית בלבד ולכן הודיעו הצדדים בדיון ביום 9.9.07 כי הם מבקשים שלא לשמוע הוכחות, לסכם את טענותיהם בכתב וכי הועדה תיתן את החלטתה על סמך העובדות המוסכמות והטעונים.
4. המערער התגייס לצה"ל בחודש יולי 1962 והשתחרר במהלך שנת 1965 (לאחר שנתיים וחצי של שרות חובה ו-3 חודשים נוספים של שרות חובה בתנאי קבע). בשנת 1978 חזר לשרות קבע ולאחר כ-10 שנות שרות פרש לגימלאות. במהלך שרותו, שירת המערער מספר שנים בשרות המזכה בתוספת שכר ברמת פעילות. על פי רישומי צה"ל, המערער שירת במשך כשנתיים וחצי (30 חודשים) ברמת פעילות א', ובמשך כשנה (12 חודשים) ברמת פעילות ב'. סך התקופות בהן זוכה ברמת פעילות כלשהי הינו 42 חודשים בלבד ולכן לא זוכה בשכרו באופן קבוע (ומשכך, גם לא בקיצבתו), בתוספת השכר הקרויה "ותק פעילות", המשולמת באופן קבוע רק למי שזוכה במשך 45 חודשים בתוספת של רמת פעילות.
5. בחודש דצמבר 2005 פנה המערער לראשונה למנהל התשלומים בצה"ל וביקש לבדוק מדוע הוא אינו מזוכה בתוספת ותק פעילות, שכן למיטב ידיעתו הוא זוכה בעבר בתוספת זו. בתשובה שניתנה לו בחודש פברואר 2006, נמסר לו, כי אין מסמכים המעידים על העובדות אותן ביקש. תשובה זו ניתנה לאחר בדיקה, שהעלתה, שעל פי רישומי הצבא, המערער אינו זכאי לתוספת ותק פעילות משום שכאמור לא זוכה במשך 45 חודשים הנדרשים. עוד נמסר למערער כי באפשרותו להביא ראיות התומכות בבקשתו, והיא תבחן מחדש.
6. לאחר התכתבות נוספת טען המערער כי תקופה של כ-4 וחצי חודשים בין התאריכים 1.9.82 ועד 15.1.83 הוא שירת בתפקיד המזכה ברמת פעילות, אך תקופה זו הוחסרה ברישומים. עוד התברר כי אילו היה מזוכה בתקופה הזו ברמת פעילות, היה משלים את תקופת השירות הנדרשת לצורך קיבוע (לצורכי שכר ולצורכי קיצבה) של תוספת ותק פעילות, וזאת החל מתאריך 24.10.83. המערער הגיש ראיות להוכחת טענתו על ידי תצהיר מטעמו ומטעם המפקד שלו בעת הרלוונטית, והוחלט להכיר בו כמי שזכאי לתוספת רמת פעילות בתקופה הרלוונטית ומכאן נגזרה זכאותו לותק פעילות גם בקיצבה.
7. אשר לתקופה שבה יקבל המערער את תוספת רמת הפעילות קבעה המשיבה כי המערער יזוכה בהפרשי גימלה החל מ-7 שנים מיום פנייתו. על פי כתב התשובה שהגישה המשיבה לערעור היא הסבירה, כי היא יכלה להסתפק בתקופה של שנתיים מיום הפניה על פי סעיף 55 לחוק התגמולים, אולם היא החליטה על החלטה חריגה לטובת המערער תוך מתן פרשנות לקולא לטובת המערער. החלטה זו ניתנה ברוח דיני ההתיישנות הכללים ולנוכח היותה של הזכות לקצבה זכות כספית. עוד סברה המשיבה כי יש לתת את הדעת לכך כי ישנה או עשויה להיות אחריות משותפת למערער ולמערכת הצבאית, לכך שהמערער לא זוכה בתוספת השכר. מחד גיסא, מהמסמכים שהגיש המערער למשיבה בעקבות בקשתו עולה, כי היה זכאי לתוספת של רמת פעילות בתקופות הרלוונטיות. אילו זכאות זו היתה מוזנת או מאושרת במועד הרלוונטי, המערער היה מזוכה כיום בתוספת לה הוא טוען. מאידך גיסא, מובן שאין באפשרות צה"ל לבחון כיום את שנעשה בענין זה לפני 25 שנה ולבחון מה היא הסיבה בשלה לא הוזנה התוספת האמורה, והמערער יכול היה, במאמצים סבירים, להשיג ידיעה על העובדות העומדות בבסיס התביעה במועד מוקדם יותר. מכאן נובעת אחריותו שלו, לכך שלא זוכה בסכומים הנתבעים. לאור כל זאת ומתוך רצון להעניק למערער את מירב הזכויות הכספיות החליטה המשיבה ללכת לקראתו ולשלם, מעבר לתשלום לו הוא זכאי לפי חוק, גם את הפרשי הקצבה רטרואקטיבית 7 שנים מיום פנייתו וזאת על פי המועד הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "
חוק ההתיישנות"), דהיינו כי עילת תביעה מתיישנת בחלוף 7 שנים.
טענות המערער
8. המערער טוען בסיכומיו כי זכותו לתוספת ותק עומדת לו מיום תחילתה ומעולם לא התיישנה לא בהתאם לחוק ההתיישנות ולא בהתאם לחוק הגימלאות. המערער טוען עוד כי יש לבחון את הנושא על פי חוק ההתיישנות בלבד ולא על פי חוק הגימלאות משום שחוק הגימלאות אינו דן בהתיישנות של זכות הקצבה לחייל.
9. לענין זה טוען המערער כי על עניינו חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כי תקופת ההתיישנות תחל ביום שבו נודע לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. בהקשר זה טוען המערער כי גילוי הזכאות לתוספת ותק פעילות התרחש רק בחודש דצמבר 2005 עת נפגש עם ידיד שסיפר לו על תוספת זו וכי מייד עם גילוי הזכאות החל המערער בפעילות אינטנסיבית למימוש זכויותיו.
10. עוד טוען המערער כי התוספת נקבעה לתשלום ללא כל פרסום שהוא וללא כל ידיעה אישית או כללית לחיילים שהיו זכאים לה ולכן למערער לא היה ידוע על עובדת זכאותו לתוספת והוא סבר כל העת כי הוא מקבל את המגיע לו.
11. המערער טוען עוד כי צה"ל הוא שהתרשל ולא ביצע את תפקידו כראוי כאשר לא דיווח על התוספת ועל זכאותו של המערער ולא מילא את תפקידו במשך שנים רבות לאפשר למערער לקבל את מירב הסכום המגיע לו.
12. המערער טוען גם להפליה לחוסר סבירות ולחוסר הגינות וכן לכך שנציג המדינה אינו מעלה טענת התיישנות בהליכים אזרחים אלא באישור מראש של היועץ המשפטי לממשלה.
13. המערער טוען עוד כי חלות על מקרה זה הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות בדבר הודאה של נתבע בדבר קיום זכות, שאז תחל תקופת ההתיישנות רק מן היום שבו נעשתה הודאה. במקרה זה, לטענת המערער, החל מיום 25.9.06.
טענות המשיבה
14. סעיף 55 לחוק הגמלאות קובע הסדר ברור לגבי היקף הקיצבה אשר ניתן לשלם לזכאי לקצבה בעד תקופות אשר קדמו למועד הגשת בקשתו לקצבה, כך שהוא מגביל את תקופת התחולה הרטרואקטיבית עד שנתיים לכל היותר. לענין זה ב"כ המשיבה הפנה לפסקי דין בו"ע 2824/02
אלוף (מיל') צבי זמיר נ' הממונה על הגימלאות (להלן: "
פס"ד זמיר") וכן ו"ע 2148/01
סיקלי נ' הממונה על תשלום הגימלאות.
15. ההסדר של סעיף 55 הוא הוראה המגבילה את שיקול הדעת של הממונה על הגימלאות ושל הועדה. ב"כ המשיבה הפנה בענין זה לפסיקה בענין חוק הביטוח הלאומי ולפסיקה נוספת.
16. עוד טוענת המשיבה כי חוק ההתיישנות לא חל בענין זה. האיזונים בבסיס הוראות ההתיישנות משתנים ככל שמדובר בקיצבה, משום שמדובר בסכום כסף אשר מטרתו קיום שוטף ולא התעשרות ולכן המטרה שלשמה קיימת הקיצבה כבר לא חלה כאשר מדובר על תשלום רטרואקטיבי. עוד טוען המשיב כי מדובר בכספים אשר מקורם בתקציב המדינה ובכספי ציבור ולכן יש לנקוט בהם משנה זהירות. המשיב מפנה לפסיקה בענין חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "
חוק הנכים") בה נקבע כי ההסדרים שבחוק הנכים מחליפים את ההסדרים הכלליים המצויים בחוק ההתיישנות והם אינם מצטרפים אליו.
17. אשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות טוענת המשיבה כי לא הוכח על ידי המערער שלא יכול היה למנוע בזהירות סבירה את הסיבות בשלן עילת התביעה לא היתה ידועה. לענין זה מפנה המשיבה לערעור אזרחי 244/81
מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית .