1. המשיבה הגישה בתיק העיקרי אליו מסונפת בקשה זו תובענה, בדרך של המרצת פתיחה, בה עתרה למתן סעד הצהרתי, לפיו הינה זכאית להרשם כבעלים בנכס מקרקעין (המהווה חכירה לדורות, הרשומה בלשכת רישום המקרקעין) (להלן: "הנכס"). כן עתרה לצוות על המבקש לחתום על כל המסמכים הנחוצים לצורך כך ולמינוי בא-כחה ככונס נכסים לצורך השלמת הרישום, הכל כמפורט בתובענה. המשיב התנגד לתובענה, כמפורט בתשובתו.
2. בבקשה שבכותרת עתר המבקש לדחיה על הסף של התובענה, הן מפאת חוסר סמכות עניינית של בית-משפט זה והן מפאת התיישנותה.
3.
תמצית העובדות
:
א. אליבא דמשיבה, ביום 9.5.93 העביר המבקש, במתנה, את כל זכויותיו בנכס לבעלה המנוח, שהיה אחיו. עוד טוענת היא, כי מרבית הפעולות להעברת הזכויות בנכס (כמו מתן יפוי-כוח בלתי חוזר, דווח לרשויות המס ותשלום המיסים בגין העסקה) הושלמו ונותרה לביצוע אך העברת הזכויות במנהל ורישומן בלשכת רישום המקרקעין.
ב. עוד גורסת המשיבה, כי ביום 16.7.01 העביר בעלה המנוח את זכויותיו בנכס אליה, ללא תמורה, ומשביקשה לממשן, סרב לכך המבקש.
ג. המבקש מכחיש קיומו של הסכם המתנה. טענתו העיקרית היא, כי כל החתימות הנחזות כחתימותיו במסמכים הקשורים במתנה לאחיו המנוח, הנן מזויפות ומכאן שדין התובענה להדחות.
4.
סמכות עניינית
:
א. טוען המבקש, כי עילת תביעת המשיבה מבוססת על טענה, בדבר קיומה של זכות אובליגטורית לקבלת זכות חכירה לדורות בנכס, בהתאם להסכם המתנה הנטען, זכות שאינה רשומה בלשכת רישום המקרקעין ועל כן, אין מדובר בתביעה במקרקעין, אלא במטלטלין אשר שווים בא בגדר סמכות הדיון של בית-משפט השלום.
ב. לעומתו טוענת המשיבה, כי בית-המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בתובענה, שכן, מדובר בסכסוך על בעלות במקרקעין.
ג. סמכותו העניינית של בית-משפט מחוזי הנה סמכות שיורית (ראו סעיף 40 לחוק בתי-המשפט, תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט")) ועל כן, יש לבדוק אם התובענה דנן הנה בגדר סמכותו העניינית של בית-משפט השלום. בסעיף51(א)(2) ו- (3) נקבע:
"בית משפט שלום ידון באלה:
....
(א)(2) תביעות אזרחיות -
למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים...
(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם...
אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" (ההדגשות שלי - ר.מ.)
ד. לצורך הכרעה בשאלת הסמכות העניינית של בית-משפט, המבחן המקובל הינו מבחן הסעד המבוקש ולא טיבו של הענין או עילת התביעה (ראו למשל בר"ע 518/03
מגדלי גוש עציון בע"מ נ'
יוסף בריינס (טרם פורסם)). הסעד המבוקש בענייננו הינו "צו הצהרתי כי המבקשת הינה בעלת הזכויות להרשם כבעלים של נכס...". מהחומר שבפני עולה, שאין מדובר בקבלת זכות בעלות רשומה, אלא בקבלת זכות חכירה לדורות רשומה. את הפסיקה אליה הופניתי ניתן לתמצת ולומר: כי כאשר הסעד המבוקש בתביעה הנו הצהרה על בעלות בנכס הניתן לרישום בלשכת רישום המקרקעין, או על זכות חכירה לדורות הניתנת לרישום, תחשב התביעה כ"תביעה הנוגעת למקרקעין". לעומת זאת, במקרים בהם קיימת מניעה לרישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין ועניינה של התביעה הינו באכיפת התחייבות חוזית להעברת זכויות לא רשומות במקרקעין, תביעה זו לא תחשב כ"תביעה הנוגעת למקרקעין" והסמכות העניינית לדון בה, תקבע לפי שווי הזכויות (ראו לענין זה למשל: בר"ע 8602/86
תמר לנצוט נ'
אלי צבי לנצוט, פ"מ תשמ"ז (3) 438 (אושר על-ידי בית המשפט העליון (בר"ע 57/87)); ת.א. (ב"ש) 74/88
תמר חן דמרי נ'
רחל דניאלוביץ, תק-מח 88(3) 1
; בש"א 104/05, ה"פ 4002/05 (י-ם)
יהודה שגיא נ'
שלמה גכט, תק-מח (2004 (1), 8300). במקרה הנדון עותרת המשיבה, כאמור, לרישום זכויות חכירה לדורות בנכס (שניתנו לה במתנה על-ידי בעלה, אשר קיבלן במתנה מאת המשיב) על שמה, זכויות הרשומות כיום בלשכת רישום המקרקעין בשם המשיב ואין מניעה לרשמן, אם יקבע כי המבקשת זכאית לכך, על שמה. מכאן, כי הסעד העיקרי לו עותרת המשיבה הינו, סעד של
רישום זכויותיה לחכירה לדורות בלשכת רישום המקרקעין. סעד זה הינו, לכל הדעות, סעד הנכלל במסגרת ענייני מקרקעין. אשר על כן, תביעתה של המשיבה נחשבת כ'תביעה הנוגעת למקרקעין' ובית-המשפט המוסמך לדון בה הנו, בית-המשפט המחוזי.
טענת ההתיישנות:
5. א. בנוסף טוען כאמור המבקש, כי דין התביעה להדחות על הסף מפאת התיישנותה, על-יסוד סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") לפיו, התקופה שבה מתיישנת תביעה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים. בדומה לטענתו בנושא הסמכות העניינית, סובר המבקש, כי התובענה איננה יכולה להחשב כתובענה במקרקעין, אלא כתביעה למימושן של זכויות חוזיות בלבד. מרוץ ההתיישנות החל, לטענתו, ביום 9.5.93, מועד בו חתם כביכול המשיב על הסכם המתנה, שהרי אז נוצרה עילת התביעה, והוא הסתיים שבע שנים מאוחר יותר, היינו, ביום 9.5.2000. מאחר שהמשיבה הגישה תביעתה רק ביום 16.3.04, הרי זו כבר התיישנה באותה עת.
ב. המשיבה דוחה טענתו האמורה של המבקש. לטענתה, התובענה נכנסת לגדר "תובענה במקרקעין", לעניין חוק ההתיישנות, שכן, לאור הוראות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, הואיל ועסקינן במקרקעין מוסדרים, תקופת ההתיישנות החלה הינה 25 שנים. מכאן, שבמועד הגשת התובענה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.
ג. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע: