רקע
1. במסגרת המרצות הפתיחה 260/05 ו-266/05 התבקש סעד הצהרתי, המצהיר על חיוב המשיבות (בתיקים העיקריים) לשלם למבקשות בהמרצות הפתיחה, פיצויים בגין הפקעת מקרקעין, בסך כולל של כ- 100 מיליון ש"ח. התיקים נשמעים במאוחד.
2. המבקשות מבססות את עילת התביעה על הפקעות מקרקעין בבעלותן, מכוח חוק התכנון והבניה, תשכ"ח-1965 (המפנה להוראות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור)) ומכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943.
3. בפניי הונחה בקשת מע"צ, החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (משיבה 1 בהמרצות הפתיחה, תיקרא להלן: "
המבקשת"), למחיקת המרצות הפתיחה על הסף, או להעברתן לסדר דין רגיל. במסגרתה, מתבקש בית המשפט להורות על מחיקת התביעה, עקב הגשתה כהמרצת פתיחה, ולא כתביעה כספית, ולחלופין, להורות על תיקונה כך שתידון כתביעה כספית, וסכום האגרה ישולם בהתאם.
4. בדיון יום 29/3/06 קיבלתי את טענת המבקשת, לפיה אין התובענה ראויה להתברר על דרך המרצת פתיחה, לאור מורכבותה העובדתית, והוריתי כי תתברר בסדר דין רגיל.
5. השאלה שנותרה להכרעתי הינה, האם אכן זכאיות המשיבות (המבקשות בהמרצות הפתיחה, להלן: "
המשיבות"), לתשלום אגרה בסכום מופחת, מכוח הוראות תקנה 3(א) לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987 (להלן: "
תקנות
האגרות"), כטענתן, או שמא יש לחייבן בתשלום אגרה מלאה, כבכל תביעה כספית רגילה, כטענת המבקשת.
6. המחלוקת בין הצדדים נסובה על פרשנות תקנה 3(א) לתקנות האגרות, אשר כותרתה, "הליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף", שבה נקבעו (בין היתר), ההליכים הבאים כהליכים ששווים אינו ניתן לביטוי בכסף:
"(א) הליך שהסעד המבוקש בו הוא... קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצרכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין...".
7. בהתאם לפריט 8 לתוספת הראשונה לתקנות האגרות, האגרה המשתלמת בשל הליך שאינו ניתן לביטוי בכסף, בבית המשפט המחוזי, עומדת על סך של 825 ש"ח. זאת, בעוד פריט 3 (א) לתוספת קובע, כי בתביעה כספית יהא שעור האגרה 2.5% מסך התביעה. הפער בין סכום האגרה אותו יידרשו המשיבות לשלם בהתאם לפריט 3(א) לבין הסכום ששולם על ידן לפי פריט 8 עומד על סכומי עתק, לאור סכום התובענה הגבוה.
8. לטענת המבקשת, מהתקנות עולה, כי קביעת גובה פיצוי בשל רכוש אשר הופקע, הינו סעד אשר ניתן לשום אותו בכסף. משכך, יש לקבוע את סכום האגרה לפי הכללים הרגילים, החלים על תביעה לסעד כספי. המבקשת מפנה למספר פסקי דין של בית המשפט המחוזי ולהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופט אור) בעניין רע"א 1145/90
עטא חסן פרחאת נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם), שם נקבע, כי סעיף ד 6 לתקנות האגרות, לאור הסייג הקבוע בו, אינו כולל תביעות לפיצויים בגין הפקעה.
9. המשיבות סבורות, כי אופן הפרשנות הראוי לתקנה הינו כזה, שבמסגרת עניינים אשר אינם ניתנים לביטוי בכסף, נכללות הן תביעות הנוגעות להפקעה לצרכי ציבור והן לפגיעה ברכוש שלא בדרך הפקעה. כאשר, לשיטתן, בעניין אחרון זה הכוונה לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. לשיטתן, מתקין התקנות ביקש להרחיב את יריעת המקרים בתקנה ולא לצמצמה. המשיבות מפנות לנוסחה הקודם של התקנה, אשר עשוי לסייע בשאלה הפרשנית. כן מפנות הן לפסיקת בתי משפט מחוזיים, אשר קבעו כי תביעות מסוג תביעתן נכללות במסגרת תקנה 3 (א). המשיבות מוסיפות וטוענות, כי לאור חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע הגנה חוקתית על חוקית לזכות הקניין, יש לפרש את החלטתו של כב' השופט אור בצמצום ולקבוע כי אינה חלה על עניינן.
דיון והכרעה
10. בתקנה 3(א) לתקנות האגרות בנוסחן הקודם, כפי שתוקנה בשנת 1976, נכללה, לראשונה, התייחסות לפיצויים בגין הפקעה, כדלקמן:
"הליך שהסעד המבוקש בו הוא...,
קביעת גובה הפיצויים ברכוש שהופקע לצרכי ציבור או לטובת הציבור על פי כל דין..." (ההדגשה שלי).
11. מנוסחה זה של התקנה עולה בבירור, כי תביעה לקביעת פיצויים, בגין רכוש אשר הופקע על פי דין, נקבעה כעניין שאינו ניתן לביטוי בכסף. זאת, למרות שברור, כי תביעה מסוג זה הינה תביעה כספית בהגדרתה.
12. בשנת 1988 הותקנו תקנות האגרות הנוכחיות, וכללו את תקנה 3 (א), בהתאם לנוסחה דהיום. בנוסח זה הוספו המילים "או תשלומי איזון" לאחר המילים "גובה הפיצויים" והמילים "או שנפגע שלא בדרך הפקעה", לאחר המילים "רכוש שהופקע". מהשוואה בין לשון התקנה הישנה ללשון התקנה החדש, ברור כי מתקין התקנות ביקש להוסיף על המקור, ולא לגרוע ממנו.
13. פרשנות המבקשת, לפיה לא הוחלה הוראת תקנה 3 (א) על תביעות לפיצויים בגין הפקעות מקרקעין, מביאה לאיון נושא שלם, אשר נכלל בתקנה במפורש. לא ירדתי לסוף דעתה של המבקשת, באשר לפרשנות התקנה. לטענתה אין התקנה מכוונת לתביעות בגין נזקי הפקעות, תביעות מסוג תביעת המשיבות. אולם, אם לכך לא כיוונה התקנה, מהי התכלית לשמה נועדה? חזקה היא, כי המחוקק ומחוקק המשנה אינם משחתים דבריהם לריק. משכך, פרשנות התקנה, באופן המקנה לה תוקף, עדיפה על פני פרשנות המרוקנת אותה מתוכן.
14. תימוכין למסקנתי זו, ניתן למצוא בפסיקת בית המשפט העליון, אשר הניח, כמובן מאליו, כי תביעה בגין פיצויי הפקעה עבור מקרקעין נכללת בגדר תקנה 3 (א), זאת להבדיל מפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכוש סמוך, כתוצאה מרשלנות במהלכי ההפקעה (ראה ע"א 9/86
ליאונרד ג' ויין ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(4), 713, עמ' 722-723).
15. בעניין אחר, העיר בית המשפט העליון, באמרת אגב, כי עניין קביעת פיצויי הפקעה נכלל בגדר תקנה 3(א) (רע"א 4500/05 -
מאיר עניו נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב ואח', תק-על 2005(2), 3948, עמ' 3949).
16. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת דותן) התייחס לראציונל שבתקנה 3 (א), וקבע:
"כעולה מתקנה 3(א) הנ"ל בחר מתקין התקנות, לחייב, את מי שנפגע בשל פעולה שלטונית של הפקעת נכס מקרקעין, באגרה מינימלית למרות שאין ספק כי שווי הנכס ניתן להערכה כספית. משמע, הגדרת הליך של תביעת הפיצויים בשל הפקעה כהליך שאינו ניתן להערכה כספית נועדה להקל על האזרח שזכות קניינו נפגעה עקב פעולה של הרשות".
