המשיב ("
חזן") הגיש בקשה נגד המבקש ("
הקיבוץ") שבה עתר לנקיטת הליכי ביזיון בית משפט על יסוד פסק בוררות שניתן ואושר לפי סעיף 52(5) לפקודת האגודות השיתופיות ("
פקודת האגודות"). הקיבוץ טוען שיש לדחות על הסף את הבקשה מן הטעם שרשם האגודות השיתופיות אינו "בית משפט" כמשמעות המונח בפקודת ביזיון בית משפט ("
הפקודה"), ולכן כלל לא ניתן לנקוט בהליכי ביזיון על יסוד פסק הבוררות העומד ביסוד ההליך שנקט חזן.
בין חזן לבין הקיבוץ התגלעו חילוקי דעות, שהם חלק ממסכת רחבה יותר של חילוקי דעות בין הקיבוץ לבין חבריו. חילוקי הדעות נמסרו להכרעתו של עו"ד נ' טפר, שמונה על ידי רשם האגודות השיתופיות ("
הרשם") על פי סמכותו לפי סעיף 52(2)(בב) לפקודת האגודות. ביום 7.12.08 נתן הבורר פסק בוררות, שאושר ביום 12.1.09 על ידי הרשם על פי סמכותו בסעיף 52(4)(א) לפקודת האגודות ("
פסק הבוררות"). פסק הבוררות כולל הוראות בנוגע להקצאת מגרש מס' 156 בשטח הקיבוץ לחזן, וטענתו של חזן היא כי הקיבוץ אינו ממלא אחר פסק הבוררות. על רקע זה הוא עתר, כאמור, לנקיטת הליכים על פי סעיף 6 לפקודה כנגד הקיבוץ.
חזן משתית את הבקשה על הוראתו של סעיף 52(5) לפקודת האגודות הקובע כך:
"
לכל החלטה הניתנת ע"י הרשם עפ"י סעיף-קטן (2)(אא) ולכל החלטה של הבורר או הבוררים עפ"י סעיף-קטן (2)(בב) שהרשם אישרה עפ"י סעיף-הקטן הקודם, יהא תוקף של פסק דין מטעם בית משפט מחוזי שאינו ניתן לערעור, וכן תוצא לפועל בדומה לכך."
לטענתו, משנאמר בסעיף 52(5) לפקודת האגודות שלפסק הבוררות "
יהא תוקף של פסק דין מטעם בית משפט מחוזי", הרי שהדבר הופך אותו לצו שיפוטי כמשמעו בסעיף 6(1) לפקודה, אשר בשל סירוב לציית לו ניתן לאכוף אותו על ידי קנס או מאסר.
טענת הקיבוץ היא, כאמור, שהרשם אינו "בית משפט" ופסק הבורר אינו צו שיפוטי כמשמעותו בסעיף 6 לפקודה.
נראות לי טענות הקיבוץ על פני טענותיו של חזן, ואני סבור שיש לקבל את בקשת הקיבוץ ובהתאם לכך לדחות על הסף את בקשתו של חזן לנקיטת הליכי ביזיון בית משפט.
בתשובתו של הקיבוץ לתשובת חזן לבקשה לדחייה על הסף מצביע הקיבוץ על כך שבכתבי הטענות שהגיש חזן עד כה אין כל אסמכתה התומכת בפרשנות שהוא נותן לסעיף 52(5) לפקודת האגודות. טענה זו אינה קלת ערך, וכשמעיינים באסמכתאות הרבות שהביא הקיבוץ לתמיכה בטענתו, אין מנוס מן המסקנה שיש בסיס לטענת הקיבוץ, והתוצאה היא שיש לדחות על הסף את בקשת חזן. מטעמי קיצור אציין כי נראים לי הדברים שנאמרו בע"פ 3829/90
אריאלי נ' אריאלי פ"ד מה(1) 210 (1990), שם צוטטו בהסכמה דבריו של המחבר א' הרנון שלפיהם "
בתי המשפט הכלולים בסעיף 6 לפקודת הבזיון לא יעשו בו שימוש בגין אי ציות להוראותיהם של טריבונלים אשר 'מחוץ לרשימה'... אלא אם כן קיימת הוראה מפורשת אחרת בחוק כלשהו". בדומה לכך נראים לי דברים ברוח זו שנאמרו בבש"א (מח' י-ם) 3736/06
קיסין (סוכנויות גז) בע"מ נ' משרד לתשתיות לאומיות (טרם פורסם, 17.1.07) שלפיהם באין הסמכה מפורשת לשימוש בסמכויות לפי הפקודה, לא ניתן לאכוף החלטות של טריבונלים שונים באמצעות סעיף 6 לפקודה.
הקיבוץ טוען עוד, וגם טענה זו מקובלת עלי, שבסעיף 2 לפקודה נאמר "
בפקודה זו יהא למונח 'בית משפט' הפירוש דלקמן מלבד אם עניין הכתוב יחייב פירוש אחר - 'בית משפט' פירושו כל בית משפט אזרחי לרבות בית משפט עירוני ובית משפט לקרקעות" ולכן, כך הקיבוץ, כיוון שהרשם איננו "בית משפט" כמשמעו בפקודה, נדרשת הוראה מפורשת המאפשרת לבית המשפט לאכוף את החלטות הרשם באמצעים המנויים בסעיף 6 לפקודה. אמנם קיימים טריבונלים נוספים אשר החלטותיהם יכולות להיאכף באמצעות הליכי ביזיון (למשל יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת), אולם באין הוראה מפורשת הקובעת כי הרשם הוא טריבונל כזה, לא ניתן להפעיל את הסמכות שבפקודה לשם אכיפת פסק הבוררות.
כל זאת ועוד, דומני שבטענותיו מתעלם חזן מן ההבדל שבין פסק בוררות שאושר לפי סעיף 52(5) לפקודת האגודות ובין פסק בוררות שאושר לפי סעיף 23(א) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 ("
חוק הבוררות"). סעיף 52(5) לפקודת האגודות קובע, בחלק הרלוונטי, כי לפסק בוררות שאושר "
יהא תוקף של פסק דין מטעם בית משפט מחוזי שאינו ניתן לערעור, וכן תוצא לפועל בדומה לכך." לעומת זאת, פסק בורר שאושר על ידי בית משפט על פי סעיף 23(א) לחוק הבוררות "
דינו לכל דבר, פרט לערעור כדין פסק דין של בית המשפט". לדעתי הבדל הנוסח הוא רלוונטי לענייננו, במובן זה שלאור הגדרת המונח "בית משפט" בסעיף 2 לפקודה, השימוש באמצעי הכפייה המנויים בסעיף 6 שלה אפשרי רק במקום שפסק הבוררות אושר על ידי בית המשפט, שכן רק פסק בוררות כזה הופך להיות צו שיפוטי הניתן לאכיפה באמצעים המנויים בפקודה. המחברת ס' אוטולנגי מציינת בספרה
בוררות - דין ונוהל, מהד' רביעית מיוחדת (2005) כי "
בשל מעמדו המיוחד של רשם האגודות השיתופיות בבוררות לפי הפקודה, יוחד לבוררות זו הכינוי 'בוררות סטטוטורית'", ובהערת שוליים לדברים אלה היא מציינת כי "
זאת גם בשל תוקף היתר שניתן לה בסעיף 52(5) לפקודת האגודות השיתופיות, לפיו לפסק בורר אשר אושר על ידי הרשם (לרבות פסק שניתן על ידיו) יהא תוקף כשל פסק דין של בית משפט מחוזי שאין ערעור אחריו.
בטעות נוהגים בתי המשפט לראות פסק זה כפס"ד של בית המשפט עצמו, מה שמביא את הטעות לחשוב שהרשם הינו שופט בית המשפט המחוזי מעצם מינויו" (עמ' 193 והערת שוליים 294) (ההדגשה הוספה, א"ק). בעניין זה יש מקום להפנות גם לדעה שהביע המחבר א' הרנון, בספרו
בזיון בית משפט על ידי אי ציות (1965), שם הוא מתייחס למשמעות המונח "הוצאה לפועל" בהשוואה למונח האנגלי Execution"", והוא מביע את הדעה שבעוד שהמונח האנגלי כולל את מוסד הביזיון כאחת מדרכי האכיפה, המינוח העברי ככל הנראה אינו כולל אותו (בעמ' 258). על רקע זה ניתן לומר שכאשר נאמר בסעיף 52(5) לפקודת האגודות שפסק בוררות יוצא לפועל כמו פסק דין של בית משפט מחוזי, אין משמעות הדבר שניתן לאכוף אותו על ידי שימוש באמצעי כפייה לפי הפקודה, כי אם רק בהליכי הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967.
המסקנה היא, אפוא, שפסק בוררות שאושר לפי סעיף 52(5) לפקודת האגודות ניתן אמנם לאכיפה בהליכי הוצאה לפועל כפי שניתן לאכוף פסק דין של בית משפט, אולם בשל כך שהרשם אינו "בית משפט" כמשמעו בפקודה, לא ניתן להחיל על פסק בוררות שאושר על ידו את אמצעי הכפייה שבסעיף 6 לפקודה.
חזן טען כי טיבו של פסק הבוררות הוא כזה שלא ניתן לאכפו על ידי הליכי הוצאה לפועל, ומכאן שעל בית המשפט להפעיל סמכות שיורית ולנקוט אמצעי אכיפה לפי הפקודה. טענה זו איני יכול לקבל, הן מפני שלא הובאה כל אסמכתה, בחוק או בפסיקה, שתתמוך בה, והן מפני שאני סבור שהיא משוללת יסוד כשלעצמה. אמצעי הכפייה המנויים בסעיף 6 של הפקודה הם בעלי אופי עונשי (קנס ומאסר), ואין להעלות על הדעת שניתן יהיה לנקוט בהם מכוחה של סמכות שיורית כלשהי וללא הוראה מפורשת בחוק.
סיכומו של דבר, אני מקבל את הבקשה (מס' 4) ומורה על דחייתה על הסף של בקשת חזן בתיק הפ"ב 37959-12-12 זה.
יחד עם זאת, על מנת שלא לסכל את האפשרות שניתנה לחזן לפנות בבקשה מתאימה לערכאות משפטיות, אני משאיר על כנה את ההחלטה שניתנה ביום 5.12.12 (בקשה מס' 6) והיא תעמוד בתוקפה למשך הזמן שנקבע בה, היינו עשרים ואחד ימים ממועד שתתקבל ההחלטה באסיפה הכללית של הקיבוץ שנועדה ליום 11.12.12.
חזן ישלם לקיבוץ שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ז כסלו תשע"ג, 11 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.
מאירה