החלטה בתיק הוצל"פ 12-13760-13-4

זוהי בקשה בטענת פרעתי בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967.

רקע

1. המבקשת היא רשות מקומית אשר בשטחה פועל מתקן טיהור שפכים (להלן - מט"ש). המשיבה, היא מפעילת המט"ש, וככזו זכאית לתמורה חודשית בגין פעילותה.
2. המבקשת צברה אצל המשיבה חוב, וביום 22.6.2011 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים (ת"א (נצ') 31168-10-11). על פי פסק הדין חויבה המבקשת לשלם למשיבה סך כולל מע"מ של 970,509 ש"ח המהווה את מלוא חובה של המבקשת עד ולרבות חודש אפריל 2011. נקבע כי הסך האמור ישולם ב- 19 תשלומים בסך 50,000 ש"ח כל אחד, ותשלום נוסף ואחרון בסך 20,509 ש"ח.
3. תיק זה נפתח לאכיפת פסק הדין, היום גובה החוב כמופיע במחשבי ההוצאה לפועל הוא 1,240,588.36 ש"ח.
4. כאן המקום לציין כי יום לפני הדיון הגישה המבקשת בקשה לדחותו. הטעם לבקשתה היה בכך שמונה למשיבה נאמן במסגרת תיק פר"ק 51003-11-12, אשר הגיש ביום 22.9.2013 בקשה לבית המשפט המחוזי, שעניינה דרישה להורות למבקשת לשלם לידיו סך של 2,039,457 ש"ח עבור חוב בגין הפעלתו השוטפת של המט"ש, ובו כלול החוב בתיק ההוצאה לפועל. הנאמן ציין בבקשתו, כך על פי הנטען, כי החלק המהווה את חוב ההוצאה לפועל, תלוי ועומד לדיון בטענת פרעתי. המבקשת הגישה תגובתה ובית המשפט הורה את המשיבה להשיב לתגובה. טענתה של המבקשת היתה אם כן החשש מפני ניהול הליך כפול באותו עניין. עם קבלת הבקשה, ומפאת סמיכותה למועד הדיון, הוריתי כי הדיון בה יערך בפתח הישיבה הקבועה לפניי. במסגרת זו ומן הטעם שבית המשפט המחוזי לא נתן כל הוראה המעכבת את בירור ההליך לפניי - הגם שעל פי הנטען ידע על קיומו - לא נמצא לי כל טעם לדחיית הדיון וזה התקיים כמתוכנן.    

טענות הצדדים

5. לטענת המבקשת, לאחר מתן פסק הדין ועובר לפתיחת תיק ההוצאה לפועל, העבירה למשיבה ביום 30.7.2011 סך של 50,000 ש"ח (סכום אשר הוקטן בתיק). ביום 31.12.2011 העבירה המבקשת סך נוסף של 250,000 ש"ח ובינואר 2012 הגיעו הצדדים להסדר הכולל הן את החוב נושא תיק זה והן את התשלומים השוטפים עד לסוף שנת 2012. על פי ההסדר נקבע כי המבקשת תשלם למשיבה סך כולל של 2,520,000 ש"ח ב- 12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מחודש ינואר 2012 ועד לחודש דצמבר 2012. המבקשת העבירה בפועל סך כולל 2,190,000 ש"ח אשר נועד לכסות את החוב נושא תיק זה וחלק מהתשלומים השוטפים. המבקשת ציינה במפורש ברישומיה בצד תשלומים מסוימים כי הם נועדו לכסות חוב עבר ואף המשיבה עצמה, כך נטען, ציינה בחשבונית שהמציאה למבקשת עבור תשלום בסך 630,000 ש"ח שבוצע ביום 21.10.2012, כי מדובר בתשלום על חשבון חוב. למעשה, טוענת המבקשת, מלבד הקטנה בסך 50,000 ש"ח לא ביצעה המשיבה כל הקטנה בתיק בגין הכספים שהועברו לה. לטענת המבקשת סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים) קובע כי סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום, ואם לא עשה כן, הנושה רשאי לעשות כן. אמנם, כך המבקשת, לא ניתנה על ידה הודעה בכתב או על פה, על אופן זקיפת החיובים ואולם הלכה פסוקה היא כי טיב החובות בהם חב החייב, עשוי ללמד על הכוונה של החייב, המוסקת מכללא לזקוף את תשלומיו בדרך מסוימת. מדובר במקרים בהם האינטרס של החייב לפרוע דווקא חוב מסוים בולט, והנושה יודע על כך. המבקשת הפנתה בהקשר זה לפסיקה. לבסוף נטען כי המבקשת תשותק אם יימשכו נגדה הפעולות בתיק זה, וכי הגם שיתכן ולמבקשת אכן נותר חוב כלפי המשיבה בגין התשלומים השוטפים, חוב זה אינו חלק מתיק ההוצאה לפועל ודינו להיסגר.
6. מנגד טענה המשיבה כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב. המבקשת מתעלמת מהעובדה שהמשיבה מספקת שירותים למבקשת מבלי לקבל תמורה בגין מתן שירותים אלו והכל תוך ניצול העובדה שהמשיבה אינה יכולה לחדול ממתן השירותים בהיותה חשופה לאחריות פלילית בשל המשמעות הסביבתית הנגזרת מהפסקת הפעלת המט"ש. למעשה המבקשת אינה משלמת את תשלומיה החודשיים עבור הטיפול בשפכים והיתממותה מקוממת במיוחד בהיותה רשות מקומית. לטענת המשיבה, הצדדים הגיעו להסדר שקיבל תוקף פסק דין עוד ביום 30.1.2011, אלא שזה לא קוים. לאחר שנקטה המשיבה בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט הגיעו הצדדים להסדר נוסף אשר קיבל אף הוא תוקף פסק דין. משלא כובד גם הסכם זה פנתה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל ופתחה התיק. אין לקבל את הטענה לפיה יש לזקוף את כל התשלומים ששולמו החל מחודש ינואר 2012 דווקא על חשבון תיק ההוצאה לפועל, מן הטעם שתיק ההוצאה לפועל נפתח באוגוסט 2011 היינו 4 חודשים עוד קודם ששולם התשלום הראשון אף לטענת המבקשת. יתרה מכך, המבקשת לא שילמה את התשלומים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, מה שמלמד אף הוא על אפסיות הטענה. למעשה מדי חודש בחודשו מספקת המשיבה למבקשת שירותים בסך של כ- 110,000 ש"ח. סכום החוב נכון להיום בקיזוז התשלומים ששולמו עולה על סך של 1,500,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ומכאן ברור שהחוב בתיק ההוצאה לפועל לא סולק. על כך ראוי להוסיף, כי המבקשת לא ציינה באף אחד מתשלומיה שהתשלום הינו בגין חוב ההוצאה לפועל, ובכך העבירה למעשה לידי המשיבה את הזכות להחליט כיצד לזקוף התשלום. חייב המבקש לזקוף תשלום על חשבון חוב ספציפי יכול לעשות זאת באופן ברור ומפורש ובדרך שתבהיר זאת לנושה, ואין די בציון "ע"ח החוב" ברישומיה הפנימיים של המבקשת כדי להוות שימוש בזכות זו, שהרי מדובר ברישום פנימי שאינו גלוי למשיבה, אינו פומבי וממילא אינו מלמד על הסכמה. לבסוף נטען כי אין כל מחלוקת ביחס לחובות עצמם ולחבות המבקשת לשלמם, כל שמנסה המבקשת לעשות הוא ניסיונות לוליינים תוך ניצול ציני של סעיפים החוק, במטרה לגרום לסחבת בתשלום החובות.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי עיין היטב בחומר המונח לפניי, ושמעתי את טיעוני הצדדים מסקנתי היא כי דין הבקשה בטענת פרעתי להידחות.  אנמק.
8. כידוע נטל השכנוע בטענת פרעתי קבוע ומוטל תמיד על החייב "נטל זה הינו נטל ראשוני והוא אינו עובר אל הזוכה לעולם, מכיוון שהמוציא מחברו עליו נטל הראיה... במהלך הדיון יכול לעבור אל הזוכה, הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור, 'זאת כאשר החייב מביא למשל מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו. ולנוכח מצב דברים כזה, צריך הזוכה להראות כי פני הדברים שונים ממה שהם נראים על פי טענת החייב'... אך חשוב לזכור כי גם במצב דברים זה נטל השכנוע העיקרי הראשוני מוטל על כתפי החייב, ובמה דברים אמורים? אם בסוף הדיון עדיין נשאר ספק באשר לביצוע או אי-ביצוע פסק הדין, או כאשר כפות המאזניים באשר לעובדות הן מעוינות, מוכרע הדין לרעת הצד שעליו מוטל נטל השכנוע, קרי, החייב במקרה של טענת פרעתי" (רע"א 5438/09 עו"ד יוסף גרוסמן נ' שמואל אסי אסלן (19.11.2009), מפי כב' השופט ג'ובראן).
9. במקרה זה טוענת המבקשת שתי טענות עיקריות. האחת, כי ביום 19.1.2012 חתמה עם המשיבה על הסכם פריסת חוב הכולל הן את החוב נושא תיק זה והן את התשלומים השוטפים; השנייה, כי הסכומים ששילמה מאז מתן פסק הדין ואשר אינם שנויים במחלוקת נזקפים תחילה על חשבון החוב נושא תיק זה, כאשר את היתרה יש להפנות לחוב השוטף. נבחן אם כן את הטענות אחת לאחת.
10. במעמד הדיון הוצג לעיוני מסמך הנושא את הכותרת "הוראה לחיוב חשבון" מיום 19.1.2012 (סומן מב 1). לטענת המבקשת הוראה זו לבנק דקסיה היתה לא אחרת מאשר הסכם לפריסת חוב ההוצאה לפועל והחוב השוטף גם יחד, עליו חתמו המבקשת, המשיבה, הבנק והממונה על מחוז הצפון מטעם משרד הפנים. על פי הוראת החיוב עולה כי היה על המבקשת להעביר למשיבה מדי חודש, החל מינואר 2012 וכלה בדצמבר 2012, סך של 210,000 ש"ח מדי חודש, ובסה"כ 2,520,000 ש"ח. טענה זו עלתה עוד במסגרת הבקשה ולא זכתה לכל התייחסות מצד המשיבה. בפועל טוענת המבקשת כי שילמה במועדים הרלוונטיים סך של 1,890,000 ש"ח, עליהם יש להוסיף סכום של 50,000 ש"ח ששולם בחודש יולי 2011 וכן סך נוסף של 210,000 ש"ח ששולם בחודש דצמבר 2011 ובסה"כ 2,150,000 ש"ח.
11. כידוע כאשר נכרת הסכם חדש ומאוחר לפסק הדין בין הצדדים, מיד מתעוררת שאלת סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לדון בטענה פירעון המבוססת על ההסכם המאוחר. כבר נכתב בהקשר זה "הפסיקה קבעה לא אחת כי שאלת קיומו של הסכם הינה בסמכות רשם ההוצאה לפועל... יחד עם זאת, רשם ההוצאה לפועל אינו רשאי לדון בכל טענה שעולה בהקשר להסכם בין הצדדים. כך כאשר נסיבות המקרה דורשות לבחון לא רק את עצם קיומו של ההסכם, אלא גם האם ההסכם הופר, כי אז הסמכות תהא של בית משפט..." (רע"א 5231/11 רוני מועלם נ' בנק דיסקונט לישראל (16.2.2012), מפי כב' השופט הנדל). במקרה זה המבקשת עצמה טוענת כי לא עמדה בהוראות ההסכם במלואן שהרי התשלום הכולל לא הושלם והסכומים מתוכו שכן שולמו, לא הועברו בשיעורים ובמועדים בהם היה על המבקשת להעבירם. יוצא אפוא כי מבחינת תיק ההוצאה לפועל החיוב בפסק הדין שריר וקיים. עתה יש אם כן לפנות ולבחון איזה חלק מהחוב בתיק ההוצאה לפועל סולק, אם בכלל.
12. סעיף 50 לחוק החוזים קובע כך: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן". טוענת המבקשת, כי אמנם הדרך הפשוטה ביותר להורות על אופן זקיפת התשלומים היא הודעה שנותן החייב לנושה, בכתב או על פה, ואולם ביטוי חיצוני זה אינו חייב לשאת דווקא אופי של הודעה מפורשת. יהיו מקרים בהם אופן זקיפת התשלומים יילמד מהנסיבות. במקרה זה בולט אינטרס המבקשת לפרוע דווקא את חוב ההוצאה לפועל בהיותו חוב מכביד במיוחד ולכן ראוי להסיק מכללא את כוונתה לזקוף את התשלומים על חשבון חוב ההוצאה לפועל תחילה. אומר כבר עתה כי אין בידי לקבל טענה זו. כבר נקבע בעבר כי "הכוח לייחס את התשלום מוקנה לחייב. לא הפעיל החייב כוח זה, הוא עובר לנושה. הפעלת הכוח לייחס את התשלום מהווה פעולה משפטית חד-צדדית. ככל פעולה משפטית חד-צדדית בין החיים... היא יכולה להיות בכתב, על-פה או בכל התנהגות אחרת. היא משתכללת בדרך-כלל עם קליטתה על-ידי האדם שאת זכויותיו היא משנה. לא די בגיבוש גמירות-דעת פנימית. נדרש ביטוי חיצוני לאומד-הדעת ואומד-דעת זה צריך שייקלט על-ידי 'הצד השני'" (רע"א 2443/98 מאיר ליברמן ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (5.9.1999), מפי כב' הנשיא ברק). במקרה שלפניי לא הוכח כי אומד דעתה של המבקשת בדבר זקיפת הכספים ששילמה תחילה על חשבון חוב ההוצאה לפועל, אכן נקלט אצל המשיבה. בהקשר זה אציין כי ציון ברישומים פנימיים אינו מביא את דרישת הידוע על סיפוקה ומשכך אין להיזקק לטענה זו. אף הטענה כי המשיבה עצמה כתבה בחשבונית "על חשבון חוב" אין בה כדי ללמד על קליטת רצונה של המבקשת אצל המשיבה כנטען, שכן בכל שלב ושלב היה ועודנו חוב פתוח של מבקשת כלפי המשיבה והדבר אינו שנוי במחלוקת. ראו בהקשר זה את עדותו של גזבר המבקשת "תמיד יש חוב לעירייה כלפי המט"ש. גם עכשיו החוב נוצר תוך כדי שאנו מדברים" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון).          
13. טעם נוסף ומרכזי לשלילת הטענה הוא חוסר תום הלב הנעוץ באופן בו המבקשת עושה שימוש בסעיף 50 לחוק החוזים. במה דברים אמורים? משמעות טענתה של המבקשת היא למעשה כי חוב ההוצאה לפועל סולק ותחתיו נוצר חוב חדש כתוצאה מהמשך הפעלת המט"ש. אלא שאין המדובר בשני חיובים שונים אלא בחיוב אחד מתמשך או מתחדש. המשיבה מעניקה שירותי הפעלת מט"ש למבקשת, ובכל חודש עלות הפעלת המט"ש היא כ- 110,000 ש"ח. בעבר, משנצבר חוב שלא סולק, נאלצה המשיבה לפנות לערכאות וזכתה בפסק דין לטובתה, הוא פסק הדין נושא תיק זה. לא ייתכן מצב שהחוב הפסוק יסולק בד בבד עם יצירת חוב חדש מאותו מקור חיוב. חוב שאם לא יסולק (חשש שאינו תיאורטי) הרי שגם לגביו תיאלץ המשיבה לפנות לערכאות, בדיוק כפי שפנתה ביחס לחוב זה. במצב דברים זה דעתי היא, כי עדיפותו של חוב ההוצאה לפועל - כחוב פסוק - היא דווקא בכך שאין לזקוף ביחס אליו תשלומים, שעה שהולך ונוצר חוב חדש בשל אותו מקור חיוב. הדבר נכון במיוחד על רקע העובדה שהמשיבה נאלצת להמשיך ולהפעיל את המט"ש באין ברירה, כפי שהוסבר לעיל.
14. אם כל שאמרתי עד כה נכון ברגיל, הרי שהוא חל ביתר שאת ביחס למבקשת בהיותה רשות מקומית המחויבת לנהוג בתום לב, הגינות, שקיפות, נאותות ונאמנות בהליכותיה. בית המשפט העליון כבר גילה דעתו כי "בהינתן העובדה שהלקוח בו עסקינן הוא רשות ציבורית, חלה על יחסי הצדדים ועל ההתקשרות ביניהם בנוסף לדיני החוזים גם מערכת כללים ועקרונות מן המשפט המנהלי... מערכת כללים ועקרונות זו משמיעה לנו חובה מוגברת המוטלת על הרשות לנהוג ביושר, בהגינות ובסבירות בכל הליכותיה" (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד (12.8.2009), מפי כב' השופטת חיות).
15. ראוי להזכיר כי המבקשת העלתה טענה ולפיה עיון ב"כרטיס הנהלת חשבונות" (להלן - הכרטסת) הכולל תנועות חשבון מיום 31.1.2011 ועד ליום 31.10.2012 (נספח 3 לבקשה), מעלה כי בחלק מהמועדים יתרת החוב הפתוחה מול המשיבה היתה קטנה מחוב ההוצאה לפועל. לכן, כך נטען, היה על המשיבה לכל הפחות לבצע הקטנות במועדים הרלוונטיים. הגם שטענה זו נראית על פניה כבעלת פוטנציאל של ממש אין בידי לקבלה, משום שלא הוכח כי אכן במועדים מסוימים החוב הפתוח מול המשיבה היה נמוך מהחוב המעודכן בתיק ההוצאה לפועל. אפרט. המבקשת ביססה כאמור את טענותיה בהקשר זה על הכרטסת אלא שהכרטסת לא צורפה במלואה כי אם רק עמוד אחד מתוך שניים הנכללים בה. למעשה ניתן לראות את היקף החוב מדי חודש רק עד ליום 30.10.2012 ולא ברור מה אירע אחרי מועד זה. בנסיבות אלה, האופן בו צורפה הכרטסת כמסמך חלקי, כאשר כל ניסיון ליתן לו הסבר מזמין טעויות והטעיות, מפחית ממשקלה הראיתי. ובכך לא די. הכרטסת אף אינה יכולה לשמש כראיה מהימנה שעה שברור כי הכתוב בה אינו משקף את גובה החוב לאשורו, כפי שיוסבר להלן. מוסכם על הכל כי ביום 30.4.2011 חובה של המבקשת למשיבה היה בסך 970,509 ש"ח, שהרי זהו הסכום הנקוב בהסכם הפשרה שקיבל תוקף פסק דין ביום 22.6.2011. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה האם יתרת החובה בכרטסת כוללת גם את החוב נושא תיק זה אם לאו. שני הצדדים טענו בעניין זה, כל צד וטענותיו. החשוב לעניינינו הוא כי על פי הכרטסת חובה של המבקשת ביום 30.4.2011 היה 866,855 ש"ח, והרי צוין קודם, כי על פי פסק הדין גובה החוב במועד זה היה 970,509 ש"ח. רוצה לומר, כי בנקודת זמן זו אין הפרדה בין חוב "שוטף" וחוב "הוצאה לפועל", אלא חוב אחד, הוא החוב נושא פסק הדין. יוצא אם כן כי יתרת החובה בכרטסת במועד הרלוונטי, אינה משקפת את גובה החוב האמיתי נכון לחודש אפריל 2011. פריכותה של הראייה אף נלמדת מכך שלא נטען וממילא לא הוכח כי מנגנון הצמדת החוב בכרטסת זהה למנגנון הצמדת החוב בתיק ההוצאה לפועל או כי תיעוד החוב בכרטסת כולל הגדלות שנעשו בתיק עבור הליכים, אגרות ושכר טרחת עורך דין. לסיום נקודה זו אזכיר כי החייב אינו יוצא ידי חובה בהוכיחו ששילם סכום מסוים "עליו להוכיח כי פרע דווקא את הסכום המיוחד נשוא פסק הדין" (ע"א (ת"א) 3717/07 עו"ד יוסף גרוסמן נ' סמי שמואל אסלן (19.5.2009), מפי כב' השופטת י' שטופמן). במקרה זה אמנם אין מחלוקת שהועברו כספים במועדים שונים אך לאור אופי היחסים בין הצדדים, ובכלל זה מיהותה של המבקשת וסוג החוב, ולנוכח הראייה עליה ביקשה המבקשת להסתמך, הרי שלא צלחה דרכה להוכיח פירעון החוב נושא תיק זה דווקא.