בפני מונחת בקשה המאשימה לחלט את הרכב בו נהג אדקידק אשרף(להלן: "
הנאשם") בעת ביצוע העבירות של נהיגה בפזיזות, עבירה על סעיף 338 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "
חוק העונשין"); הכשלת שוטר, עבירה בניגוד לסעיף 275 לחוק העונשין; סטייה מנתיב, עבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "
תקנות התעבורה") בעבירת גרימת תאונה עבירה על תקנה 21(ב)(2).
הטענה העובדתית היא כי ביום 11.11.2012 לקח הנאשם רכב מסוג "קרייזלר" (להלן: "
הרכב") שהיה בחזקתו של המשיב. ברכב זה הוטל בעבר איסור שימוש והיה צריך להפקידו בחניון הלאום תוך 30 יום. זאת בשל הסעת שבחים שבה נחשד אחד הנוהגים ברכב.
לטענת המשיב- מר עיסאם מלחי (להלן: "
המשיב"), למרות שידע הנאשם על הודעת איסור השימוש, הנאשם לקח את הרכב מבנו.
על פי הנטען בכתב האישום במועד הנ"ל בסמוך לשעה 15:00 נהג הנאשם ברכב ונסע בכביש ירושלים תל- אביב. אחרי רכב הנאשם נסעה ניידת שבה שוטר ושלושה מתנדבים. לאחר שהתברר לשוטרים כי מדובר ברכב שהוצא לגביו איסור שימוש ברכב, השוטרים כרזו לנאשם לעצור, הנאשם בתגובה עבר לנתיב הימני, ופתח בנסיעה מהירה תוך שהוא נמלט מכריזות חוזרות ונשנות.
במהלך מנוסתו נהג הנאשם במהירות פוחזת ופראית, זיגזג בין הנתיבים, עקף רכבים ובשלב כלשהו הבחינו השוטרים ברכב הנאשם עוצר בצד הדרך ומתוכו יוצאים אנשים ופורקים דברים. לאחר מכן, הנאשם המשיך בנסיעה מהירה תוך שעוקף רכבים בצורה מסוכנת, ובשלב כלשהו ככל הנראה רכב הנאשם החליק על הכביש, עשה תאונה ונתקע בכיכר במחלף שורש. שם גם התברר כי המשיב הוציא מהרכב מזוודות ובהן רכוש החשוד כגנוב וניסה להחביאם, ועוד.
ביום 15.11.2012 התקיים בפניי דיון בבקשה להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים בעניינו, לאחר שהתרשמתי כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אישומים אלו, הוריתי על המשך מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת.
התיק העיקרי התנהל בפני כב' סגן הנשיאה כב' השו' י' ריבלין וביום 24.01.2013 הרשיע כב' השו' ריבלין את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום (ראו פ"ל 4682-11-12
מדינת ישראל נ' אדקידק).
ביום 29.04.2013 הגישה המאשימה בקשה לחלט את הרכב, וזאת מכח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט- 1969 (להלן: "
פקודת סדר הדין הפלילי").
כיוון שכך התיק נקבע לדיון בבקשה ליום 29.05.2013 ובהתאם לבקשת המאשימה ביקשתי לזמן ליום הדיון גם את בעל הרכב.
במהלך הדיון הופיע מר עיסאם מלחי וציין בפניי כי קנה את הרכב מאחד בשם כבאגה נימר, אולם מאחר שטרם עלה בידיהם לכתוב זיכרון דברים, הרכב נותר על שם המוכר- כבאגה נימר.
באשר לבקשת המאשימה לחלט את הרכב ציין מר עיסאם, כי הנאשם שהינו חבר של בנו לקח את הרכב בלא ידיעתו, מכאן שכלל לא ידע על ביצוע העבירות. עוד ציין מר עיסאם כי מאחר שהנאשם כבר ריצה את עונשו, אין כל הצדקה לחלט את הרכב.
לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי היטב בתיק החקירה שהוגש על ידי המבקשת, סבורני כי יש מקום לקבל את בקשת המאשימה.
כידוע על מנת שבית משפט יורה על חילוט רכב בהתאם לאמור בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט- 1961, דורש קיומם של שלושה תנאים:
ראשית, תפיסת החפץ צריכה להיעשות בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי. שנית, אדם שהורשע הוא בעל החפץ. שלישית, ההרשעה עניינה במעשה העבירה שנעשה באמצעות החפץ או לגביו (ת"פ (ב"ש) 9050-05-10
מדינת ישראל נ' ביצוק (פורסם בנבו, 06.05.12)).
זאת ועוד, לא אחת כבר פסק בית משפט העליון כי בבואו של בית משפט ליתן החלטה בבקשה לחילוט רכב/ חפץ, עליו לבחון מחד את האינטרס הציבורי ומהצד השני את הפגיעה בזכות הקניינית (ראו בעניין זה בש"פ 6686/99
עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2), 464 וכן בש"פ 555/07
יחיא נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 06.03.07)).
בעניינו בשקלול האינטרסים בין זכותו הקניינית של המשיב לבין האינטרס הציבורי, סבורני כי עסקינן במקרה חמור במיוחד שנעשה באמצעות הרכב ושהאינטרס הציבורי בו גובר.
זאת ועוד, כאמור חרף הודאת איסור השימוש שהייתה על הרכב, המשיב אפשר לבנו לעשות שימוש ברכב, וזה האחרון נתן את הרכב לנאשם על אף הידיעה בדבר איסור שימוש ברכב.
מלבד זאת, על אף שהמשיב ציין חזור ושנה כי קנה את הרכב ממר נימר, המשיב לא טרח להציג לבית משפט כל ראיה או סימוכין לעניין הקנייה הנטענת, כך שפורמלית אין הוא כלל בעל דברי נכון.
מעבר לאמור אציין כי ככלל המשיב לא עשה עלי רושם של צד תמים שלא ידע דבר על ביצוע העבירה, ולא אוסיף בכך.