החלטה בתיק ה"פ 42930-10-10

לפני בקשה למתן היתר לראות בכתובתה של המשיבה 1 כמען להמצאת כתבי בית-דין בעבור המשיבה 2.

המבקש 1 הינו בעל מניות במבקשות 2 ו-3, שהינן חברות פרטיות. המשיבה 1 הינה חברה פרטית העוסקת, בין היתר, בניהול כרטיסי חבר ומועדוני לקוחות, ובעלת הזכויות בטכנולוגיית Closed Loopשל כרטיסי חיוב.

המשיבה 2, חברה זרה המאוגדת במדינת דלוואר בארה"ב, היא בעלת המניות במשיבה 1.

ביום 21.10.2010 הגישו המבקשים המרצת פתיחה כנגד המשיבות, אשר עניינה במשא ומתן שנוהל בין המבקשים למשיבות בדבר רכישת פעילותה של המשיבה 1 בישראל וזכויותיה בטכנולוגיה.

בד בבד עם הגשת התובענה, הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. ביום 24.10.2010 ניתנה החלטת בית המשפט לפיה אין מקום ליתן צו במעמד צד אחד, ונקבע כי על המשיבות להגיב לבקשה בתוך 7 ימים. בהתאם להחלטה זו המציא ב"כ המבקשים את כתבי הטענות ואת החלטת בית המשפט למשרד עו"ד ארליך רוזן, אשר אישר את קבלתם עבור המשיבה 1 בלבד, וסירב לקבלם עבור המשיבה 2.

עקב סירוב משרד עו"ד ארליך רוזן לקבל את כתבי בית הדין בעבור המשיבה 2, הגישו המבקשים ביום 26.10.2010, בקשה למתן צו מניעה זמני נוסף לאור אופן התנהלות המשיבות, במסגרתה ביקשו להורות כי המען להמצאת כתבי בית-דין למשיבה 2 לצורך ההליך דנן הינו משרד עוה"ד ארליך רוזן, נוכח כך שהמשיבה 2 היא בעלת המניות במשיבה 1, ונוכח כך שעוה"ד ארליך רוזן ייצג את שתי המשיבות במהלך המגעים בין הצדדים.  ביום 28.10.2010, ולאחר שנתקבלה תגובת המשיבה 1 לבקשה, ניתנה החלטת בית המשפט לפיה אין לכפות ייצוג על חברה זרה, ויש לבצע המצאה כדין לחברה זרה.

 בבקשה זו מבקשים המבקשים להתיר לראות בכתובת המשיבה 1 כמורשה בהנהלת עסקים ולפיכך כמען להמצאת כתבי בית-דין בעבור המשיבה 2, מכוח תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).

תקנה 482 שעניינה "המצאה למורשה בהנהלת עסקים", קובעת בס"ק (א):

"(א)   היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט".

המבקשים טוענים כי מאתרי האינטרנט של המשיבות עולה כי המשיבה 1 הינה למעשה מחלקה בתוך המשיבה 2, ולכן בהתאם להלכה הפסוקה הקובעת כי יש לפרש את המילים "בעניין עסק או עבודה" באופן רחב, יש לראות במשיבה 1 מורשה בהנהלת העסק ולפיכך כמען להמצאת כתבי בית-דין בעבור המשיבה 2.

המשיבה 1 טוענת כי אינה מחלקה של המשיבה 2 ואינה מורשה לניהול עסקיה, וכי התעקשות המבקשים שלא להגיש בקשה לקבלת היתר להמצאת כתבי בית הדין אל מחוץ לתחום השיפוט, על אף שאין כל קושי לאתר את כתובת המשיבה 2, נועדה לחסוך למבקשים את העלויות הכרוכות בתרגום כתבי בית הדין לאנגלית.

אכן אין כל בסיס לטענה לפיה המשיבה 1 הינה מחלקה אצל המשיבה 2. המשיבה 1 הינה ישות משפטית עצמאית המאוגדת בישראל. המשיבה 2 הינה חברה זרה המאוגדת בארה"ב. המשיבה 1 הינה חברת בת בבעלות מלאה של המשיבה 2, והגם שקיים קשר עסקי בין השתיים, לא ניתן לראות במשיבה 1 מורשה לניהול עסקיה של המשיבה 2.

ברע"א 2652/94 עמיחי טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ (מיום 25.8.94) סוכמה ההלכה לעניין פרשנות ויישום תקנה 482(א), בשלוש נקודות (פסקה 6):

"האחת - שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לענין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. השנייה, על מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את הענין מנקודת מבט נורמטיבית... השלישית, בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל ענין על פי נסיבותיו".

במקרה זה אין הגיון לראות במשיבה 1 מורשה לניהול עסקי המשיבה 2 לצורך המצאת כתבי בית דין, גם משום הצורך בתרגום כתבי הדין לשפה האנגלית. אף אם המשיבה 1 תעביר את המסמכים לידי המשיבה 2, אין מדובר בהמצאה אפקטיבית משהם כתובים בשפה הזרה למשיבה 2. אין כל הצדקה להטיל את עלויות התרגום של כתבי בית הדין על המשיבה 1, וודאי שאין הגיון כי המשיבה 1 תמציא למשיבה 2, שהינה חברה אמריקאית, בקשה לצו מניעה זמני הכתובה בשפה העברית, לה נדרשת המשיבה 2 להגיב תוך 7 ימים.

דרך המלך בענייננו הינה הגשת בקשה לקבלת היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. היות ואין כל קושי באיתור מענה של המשיבה 2, והוא מפורסם אף באתר האינטרנט של המשיבה 2 אליו הפנו המבקשים. לאור האמור, טענת המשיבה 1 כי ניתן להסיק כי התעקשות המבקשים להימנע מהמצאה אל מחוץ לתחום נועדה לחסוך בעלויות התרגום של כתבי בית הדין לשפה האנגלית, היא טענה סבירה.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.