עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שבבג"ץ 5398/05 שלמה עקרי נ' נציבת תלונות הציבור על שופטים(טרם פורסם), ובקשה לביטול פסק הדין בשל פסלות השופטות שישבו לדין.
2. תחילתה של הפרשה בבקשות שונות שהגיש העותר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, ואשר נדונו על-ידי הרשמת (כיום, השופטת) אילה גזית (הרשמת). טענתו המרכזית של העותר היתה - והינה - כי ההחלטות באותן בקשות ניתנו בלא שהרשמת קראה את הבקשות וכי בשל-כך יש לנקוט נגדה בצעדים משמעתיים ויתכן אף בפליליים.
3. בעניינם של אותם הליכים הגיש העותר תלונה לנציבת תלונות הציבור על השופטים (הנציבה) - כסמכותה בחוק נציבות תלונות הציבור על שופטים, תשס"ב-2002 (החוק) - בטענה כי החלטות הרשמת מעידות על כי לא קראה כלל את הבקשות שהונחו לפניה. הנציבה בדקה את התלונה, השיבה לעותר באורח מפורט ומדוקדק על כל טענותיו, והחליטה לדחות את התלונה. הנציבה העירה עם כך (בקשר לאחד מההליכים) כי "משמוצא בית המשפט שלא להיעתר לסעד שהתבקש לתת, מן הראוי כי יציין זאת בהחלטתו". בנוסף העירה הנציבה על אופן השימוש בטפסים מוכנים, בציינה כי "כאשר בית המשפט משתמש בטופס מוכן .. יש להקפיד על שימוש בטופס נכון".
4. ביני לביני פנה העותר אף לשופטת עדנה בקנשטיין, נשיאת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (הנשיאה), ופירט את תלונותיו נגד הרשמת. העותר נענה על-ידי השופט אשר גולדין, סגן נשיא בית משפט השלום (סגן הנשיא). תשובה זו לא הניחה את דעתו והוא שב ופנה לנשיאה ולסגן הנשיא. משלא קיבל תשובה על פניותיו הנוספות הגיש תלונה נוספת לנציבה, זו הפעם נגד הנשיאה וסגן הנשיא. הנציבה השיבה אף לתלונה זו, ותשובתה היתה כי תלונתו העיקרית של העותר הינה נגד הרשמת וכי תלונה זו נתבררה ונענתה. לאחר דברים אלה המשיך העותר בהתכתבות ענפה עם הנציבה בבקשה לבירור נוסף. תשובת הנציבה היתה, בתמצית, כי העניין טופל באופן יסודי וכי אין מה להוסיף על ההחלטה המקורית.
5. העותר הוסיף ופנה לנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה (משרד מבקר המדינה) בתלונה נגד הנציבה, נגד הרשמת, נגד הנשיאה ונגד סגן הנשיא. בשני מכתבי תשובה שנשלחו לעותר נאמר כי הרשות המוסמכת לדון בתלונות נגד שופטים היא הנציבה; כי הנציבה בדקה את התלונה והשיבה לו; וכי נציבות תלונות ציבור במשרד מבקר המדינה אינה משמשת "ערכאת ערעור" על החלטותיה של הנציבה.
6. עתה הגיעה זמנה של העתירה לבג"ץ, עתירה המכוונת עצמה נגד הנציבה ונגד שאר הגורמים שהעותר פנה אליהם ואשר לא ביררו כנדרש - כך לטענתו - את תלונתו. בית המשפט העליון - מפי השופטת ארבל, ובהסכמת השופטות ביניש ונאור - דחה את העתירה על הסף בהסתמכו על הוראת סעיף 24(ג) לחוק, שלפיה "לא ייזקק בית המשפט לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בעניין תלונה". בית המשפט ציין כי "העותר מבקש אמנם לטעון כי טענותיו אינן נגד מסקנותיה של המשיבה 1 [הנציבה], אלא שכאשר בוחנים טענותיו לעניין 'אי קיום הוראות החוק' על ידיה, כלשונו, עולה בבירור כי בליבת הדברים מצויות אך טענותיו נגד תוצאות הבירור שערכה המשיבה 1 בתלונתו ונגד מסקנותיה שלא תאמו את הערכתו באשר לצעדים שיש לנקוט במסגרת הטיפול בתלונתה".
בדומה, טענותיו של העותר נגד מבקר המדינה כנציב תלונות הציבור נדחו נוכח הוראת סעיף 45(ב) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 (חוק המבקר) הקובעת כי "שום בית משפט לא ייזקק לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בעניין תלונה".
7. העותר מבקש כי נורה על קיומו של דיון נוסף בפסק הדין של הבג"ץ. מעלה הוא טענות שונות נגד פסק הדין, וזו תמציתן: שגה בית המשפט בפירושו של סעיף 24 (ג) לחוק; ההסתמכות על סעיף 24(ג) לשם דחייה גורפת של כל טענותיו אינה ראויה ומהווה יישום שגוי של הילכת טרנר (בג"ץ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה, פ"ד מט (3) 771); החלה גורפת של סעיף 24(ג) לחוק פוגעת באמון הציבור ברשות השופטת. טענה נוספת בהקשר זה הינה, כי סעיף 24(ג) אינו חל על החלטת הנציבה שלא לברר תלונתו נגד נשיאת בית משפט השלום ונגד סגן הנשיא.
יתר טענותיו של העותר נוגעות בעיקרן באופן הטיפול של הנציבה בתלונה. כן מעלה העותר טענות נגד תיאור המקרה כפי שהוא מופיע בדו"ח הנציבה. עוד טוען העותר כי בית המשפט צריך היה להורות למשרד מבקר המדינה לבדוק את תלונותיו נגד הנציבה. לטענתו, אין כל סיבה להוציא את הנציבה מתחולתו של חוק המבקר. לסוף מבקש העותר לפסול את השופטות אשר דנו בעתירה בבג"ץ וזאת "עקב ההיכרות ההדוקה של השופטות הנכבדות עם המשיבה העיקרית [הנציבה] ומעמדה הסטטוטורי של זו כלפי השופטות".
8. עיינתי בעתירה ובפסק הדין אך לא מצאתי כי ניתן להיעתר לה. תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא שבית-המשפט העליון פסק הלכה מאותן הלכות מיוחדות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ובקוראי את פסק הדין בעניינו של העותר לא נמצא לי כי בית-המשפט העליון פסק בו הלכה משפטית כלשהי, לא-כל-שכן שלא פסק הלכה הראויה כי יקויים דיון נוסף בה. ראו: 74/04 אורבך נ' רשם העמותות (לא פורסם); דנ"א 7829/02 אדיב נ' קצין התגמולים (לא פורסם).
9. טענתו העיקרית של העותר בעתירתו לבג"ץ כיוונה עצמה נגד מימצאיה ומסקנותיה של הנציבה. הסעד העיקרי אותו ביקש העותר הוא, שבית המשפט יקבע כי יש במעשיה של הרשמת חשד למעשה פלילי וכי יורה לנציבה להעביר את החומר בעניינה ליועץ המשפטי לממשלה, לשרת המשפטים ולנשיא. סעד זה משמעותו אחת - בקשה להתערבות במסקנותיה של הנציבה. בית המשפט סירב להיעתר לבקשה זו בהסתמכו על הוראת חוק מפורשת, הלא היא הוראת סעיף 24(ג) לחוק. ודוק: בית המשפט לא קבע הלכה ולפיה לא יתערב לעולם בפעולות הנציבות, אף לא הביע דעתו כלל בשאלת היקף הביקורת על פעולות הנציבות. זאת ועוד: בפרשת טרנר, עליה מבקש העותר להסתמך, נקבע במפורש על ידי השופט גולדברג כי "אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על דוחות של מבקר המדינה ... או על תוצאות בירור של נציב תלונות הציבור. מאידך גיסא, חלים גם על מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור כללי היסוד של המשפט המינהלי, וכפועל יוצא פיקוחו השיפוטי של בית המשפט הגבוה לצדק". בענייננו לא העלה העותר טענות לפיהן הפרה הנציבה כללי יסוד של המשפט המינהלי, עיקר טענותיו היו נגד החלטתה גופה, ולטענות אלו השיב בית המשפט כי אין הוא מתערב במימצאים ובמסקנות של הנציבה. לא מצאתי הכיצד יש בקביעה זו משום הלכה כלשהי. בוודאי שלא מצאתי כי יש בה הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף.
10. אשר לטענתו של העותר כי סעיף 24(ג) אינו חל על החלטת הנציבה שלא לברר תלונתו נגד נשיאת בית משפט השלום ונגד סגן הנשיא: פסק הדין אינו דן בטענה גופה ומכאן שלא נקבעה בעניין זה הלכה כלשהי. הלכה פסוקה היא, כי הלכה שנטען עליה כי ראויה היא לדיון נוסף בה, חייבת שתגלה עצמה על-פני הפסק (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם)), וכי היעדר התייחסות ראוי לו שיתפרש "כאי נקיטת עמדה ... אשר אין בצידה כל משמעות הלכתית בעלת השלכות כלליות ... במצבים מעין אלה נוטה בית המשפט שלא להורות על קיומו של דיון נוסף (דנג"ץ 7260/02 עיריית רמלה נ' עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל (לא פורסם)).
למען הסר ספק אוסיף, כי עיון במכתבה של הנציבה מעלה כי לסברתה תלונתו השניה של העותר דומה במהותה לתלונתו המקורית, ובמרכזה רצונו כי הרשמת תיענש על מעשיה. התלונה המקורית נבחנה על ידי הנציבה וזו העירה לשופטת את הערותיה, כעולה מגוף המכתב.
11. אשר לטענתו של העותר כי ראוי שהנציבה תהא כפופה אף היא לביקורתו של מבקר המדינה - גם בעניין זה לא מצאתי כי נקבעה כל הלכה. נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה ציינה בהחלטתה (מיום 21.11.2004), כי לאחר עיון בתלונה ובנספחים "לא מצאה ... מקום לבירור טענותיך, המבקשות, למעשה, לערער על החלטת הנציבה". לאמור: נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה קבעה כי אין בדעתה להתערב במימצאים ובמסקנות של הנציבה, וכי אין היא יושבת כערכאת ערעור על הנציבה. בית המשפט מצא כי אין מקום להתערב בקביעה זו בהסתמכו על הוראת סעיף 45(ב) לחוק המבקר, הקובע כי "שום בית משפט לא ייזקק לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בעניין תלונה". גם בקביעה זו אין משום הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף.
12. אשר לבקשת העותר לפסול את השופטות אשר דנו בעתירה, "עקב ההיכרות ההדוקה של השופטות הנכבדות עם המשיבה העיקרית [הנציבה] ומעמדה הסטטוטורי של זו כלפי השופטות": מקומה של בקשה מעין-זו אינו בבקשה לדיון נוסף ולו מן הטעם שלא נקבעה בענין זה כל הלכה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לגופו של עניין לא מצאתי שיש ממש בבקשה. סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט קובע, כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". היכרות קודמת אינה יוצרת, כשלעצמה, חשש למשוא פנים: "קיומה של היכרות קודמת אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטיה לחומרה או לקולה, ואין בה כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים" (ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא (4) 673, 677). ראו גם ע"א 6965/00 לוי נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם); ע"א 1190/05 גבאי נ' אומצה מפעלי בשר בע"מ (טרם פורסם). בענייננו לא הביא העותר ראיות כלשהן שיש בהן כדי לבסס חשש למשוא פנים הגורר פסילה.
13. סוף דבר: דין העתירה להידחות.
היום, י"ח חשון תשס"ו (20.11.2005).
ה מ י ש נ ה ל נ ש י א
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.