החלטה בתיק דנ"פ 6436/05

           בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (המישנה לנשיא מ' חשין והשופטים א' פרוקצ'יה וס' ג'ובראן) בע"פ 9154/04 חננייב חנוכה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שניתן ביום 20.6.05. העילה שבגינה מבוקש הדיון הנוסף היא טענת המבקש, כי הראיה אשר שימשה בסיס להרשעתו - מעתק טביעת אצבע - זויפה. נעמוד להלן על השתלשלות ההליכים שביסוד הבקשה.

           נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע ושל שוד. על פי עובדות כתב האישום, ביום 19.11.03 הגיע המבקש יחד עם שניים אחרים שזהותם לא נודעה (להלן: האחרים) לדירתם של המתלוננים. לאחר שנכנסו לדירה תוך שהם מתחזים לעובדי חברת גז, הפילו המבקש והאחרים את המתלוננת בת ה- 78 אל הרצפה והכוה תוך שהם דורשים ממנה כסף. בהמשך סתמו את פיה עם נייר דבק וקשרו את רגליה ואת ידיה. לאחר מכן היכו המבקש והאחרים גם את המתלונן בן ה- 84, קשרו אותו, והסירו ממנו שעון יד עשוי זהב. המבקש והאחרים סרקו את הדירה על מנת לאתר בה חפצי ערך ולבסוף מצאו בארון חדר השינה כספת המכילה תכשיטים וכסף. המבקש והאחרים נטלו עימם את הכספת על תכולתה ועזבו את הדירה.

           המבקש הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. המשיבה ביקשה להרשיעו בהסתמך על מציאת טביעת אצבעו על קופסת בושם שהייתה מונחת בארון חדר השינה של המתלוננים (להלן: קופסת הבושם). המבקש כפר באשמה המיוחסת לו וטען כי מעולם לא היה בדירת המתלוננים. המבקש הציג טענת אליבי לפיה שהה במועד התרחשות השוד בביתו עם אביה של חברתו לחיים ושוחח בטלפון עם המוסד לביטוח לאומי לבקשת דודתה של חברתו. טענת הגנה מרכזית שנייה של המבקש הייתה כי נפל פגם מהותי בעבודת המז"פ, עד כי לא ניתן לדעת בוודאות מהו מקורו של מעתק טביעת האצבע, שהינו הראיה היחידה הקושרת אותו לזירת העבירה.

           בית המשפט המחוזי דחה את טענות ההגנה של המבקש והרשיעו בביצוע עבירה של שוד. בית המשפט המחוזי קבע כי לא מצא כל ביסוס לטענות המבקש בדבר הפגמים שנפלו בהליך העתקתה והשוואתה של טביעת האצבע. בתוך כך קבע בית המשפט המחוזי כי קופסת הבושם היא אכן המוצג ממנו נלקחה טביעת האצבע, ונימק את ממצאיו בענין זה בפירוט. בית המשפט התייחס גם לכך שמדובר בקופסה ייחודית, שהוסתרה באותו מקום שבו הוחזקה הכספת שנשדדה, וקבע כי לא היה בידי המבקש לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת להימצאות טביעת אצבעו עליה. בית המשפט המחוזי דחה אף את טענת האליבי של המבקש, לאחר שקבע כי עדותו שלו ועדויותיהם של עדי האליבי מטעמו רצופות סתירות ואינן ראויות לאמון. כן קבע בית המשפט המחוזי כי טענת האליבי, אשר הועלתה בשיהוי, אינה מתבססת על זיכרונם האישי של המבקש ושל עדיו, אלא על "רענון זיכרון קולקטיבי" ועל כן היא משוללת כל משקל ראייתי. לנוכח הרשעתו של המבקש נגזר עליו עונש של 7 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. כן הוטל על המבקש קנס בסך 25,000 ש"ח ולצידו חויב בפיצוי המתלוננים בסך של 30,000 ש"ח.

           נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המבקש לבית המשפט העליון. בית המשפט דחה את הערעור על הכרעת הדין, בהדגישו כי זו מבוססת מעיקרה על מציאת טביעת אצבעו של המבקש על קופסת הבשמים הייחודית. בית המשפט קבע כי טביעת אצבע זו מורה בבירור אל עבר המבקש כמי שהיה שותף למעשה השוד, בשים לב לכך שלדבריו מעולם לא היה באותה דירה ולכך שלא טען כי אותה קופסה מוכרת לו ממקום אחר. בית המשפט ציין כי אמנם בנסיבות מסוימות עלול להיפגע ערכה הראייתי של טביעת אצבע אשר נמצאה על מיטלטל, אך הדגיש כי לא כן הוא בעניין הנדון, שבו נמצאה טביעת האצבע על חפץ מיטלטל אישי של המתלוננת ולא נמצאה כל אפשרות שתקשר בין הקופסה שלעניין לבין המבקש. בית המשפט הוסיף וציין כי בא-כוח המבקש העלה בפניו טיעונים נוספים - הן בנושא טביעת האצבע והן בנושאים אחרים ובהם טענת האליבי - אולם טענות אלו נענו כולן בפרוטרוט ובאורח משכנע על ידי בית משפט קמא ולא נמצא טעם להתערב בהכרעת דינו. בית המשפט דחה אף את הערעור על גזר הדין, בהדגישו את אכזריות מעשה השוד שביצעו המבקש והאחרים ואת העובדה שלמבקש הרשעה קודמת בעבירות של שוד מזוין.

           הבקשה לקיום דיון נוסף המונחת בפניי מופנית כנגד פסק דינו של בית משפט זה בערעור. בבקשה טוען בא-כוח המבקש כי שתי הערכאות אשר דנו בעניינו התעלמו מטענותיו בעניין זיוף מקורו של מעתק טביעת האצבע, שהינו הראיה עליה מבוססת הרשעתו. לטענת המבקש, זיוף זה נלמד מכך שבתחנת המשטרה בוצעו שינויים מאוחרים בציון מקור טביעת האצבע על גבי המעתק ובדו"ח טכנאי המז"פ. המבקש מדגיש כי המיטלטל ממנו נלקח המעתק לא נתפס במועד לקיחת המעתק ואף לא צולם, וכי קופסת הבושם נתפסה רק במועד מאוחר יותר, לאחר שנמצאה התאמה למעתק טביעת האצבע. לפי ההסבר שמציע המבקש, משלא הצליחו חוקרי המשטרה למצוא את החפץ שתיאורו הופיע על גבי המעתק ובדו"ח טכנאי המז"פ, נטלו אלה מיטלטל אחר מן הדירה ושינו את ציון מקור טביעת האצבע בכיתוב שהופיע על גבי המעתק ובדו"ח הנ"ל. בא-כוחו של המבקש טוען כי בנסיבות אלה עלולה ההסתמכות על מעתק טביעת האצבע להוביל לעיוות דין ולהרשעת אדם חף מפשע. המבקש סבור כי עניינו מצדיק קיומו של דיון נוסף מאחר שהכרעת בית המשפט נעשתה בניגוד גמור להלכה הקיימת, וזאת, ואף מבלי שהדבר ייאמר במפורש. מסקנה זו מבסס המבקש על טענתו כי אלמלא התעלם בית המשפט, כנטען, מן הראיות שהציג בדבר זיוף מקור טביעת האצבע, שומה היה עליו לזכות את המבקש או לפסוק הלכה חדשה וקשה בעניין. כן טוען המבקש כי הצורך למנוע עיוות דין מצדיק בנסיבות העניין את הגמשת המבחנים לקיומו של דיון נוסף.

           לאחר שעיינתי בבקשה באתי לידי מסקנה כי דינה להידחות. אין לקבל את טענת בא-כוח המבקש כי הערכאות הקודמות התעלמו מטענותיו בעניין זיוף מקור טביעת האצבע. בית המשפט המחוזי בחן טענותיו אלה והתייחס אליהן בהרחבה, ועל יסוד הראיות שהיו בפניו קבע בפסק דינו כי מעתק טביעת האצבע אכן נלקח מקופסת הבושם. בית משפט זה בדונו בערעור לא ראה להתייחס מפורשות לטענות הפרטניות של המבקש בעניין זה, אך טענות אלה, כמו גם טענותיו הנוספות של המבקש, עמדו לנגד עיני בית המשפט, כפי שציין בפסק דינו, והוא דחה אותן בקובעו כי אין להתערב בהחלטתו המנומקת היטב של בית המשפט המחוזי. הנה כי כן, בפסק הדין שניתן בערעור לא נפסקה הלכה כלשהי, לא כל שכן הלכה חדשה וקשה המצדיקה קיום דיון נוסף. אין בידי אף לקבל את טענת המבקש כי משמעותה המעשית של הרשעתו חרף טענותיו בעניין זיוף מקור טביעת האצבע הינה פעולה בניגוד להלכה הקיימת. טענותיו של בא-כוח המבקש הינן טענות ערעוריות מובהקות, ובתור שכאלה אינן מקימות עילה לקיום דיון נוסף.

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, י"א באב התשס"ה (16.8.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.