1. עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 516/12 מיום 13.4.2014, שניתן על ידי השופט א' רובינשטיין, בהסכמת חברותיו להרכב, השופטות א' חיות ו-ד' ברק-ארז (להלן - פסק הדין). בפסק הדין נדחה ערעורן של העותרות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ה"פ 15895-12-08, כבוד השופטת א' שטמר), שקבע כי הודעות ששלחו העותרות אל המשיבות בדבר ביטול תשלום העמלה בגין מכירת כרטיסי טיסה שלהן בישראל, מהוות הפרה של החוזה בין הצדדים, ולכן בטלות הן.
2. עניינו של פסק הדין בהתקשרות מסחרית בין העותרות, חברות תעופה סדירות החברות באיגוד הבינלאומי International Air Transport Association (להלן - יאט"א), לבין המשיבות, סוכנויות נסיעות מורשות יאט"א (מלבד המשיבה 1, שהיא התאחדות המייצגת את המשיבות). עיקר המחלוקת שעמדה להכרעה נוגעת לפרשנות הוראותיו של חוזה המסגרת להתקשרות בין הצדדים, שתנאיו נקבעו על ידי יאט"א, ואשר מהווה תשתית למערכת היחסים החוזית שבין חברות תעופה החברות ביאט"א לבין סוכני נסיעות מורשי יאט"א (להלן - הסכם ההתקשרות). המחלוקת התגלעה לאחר שהעותרות, וחברת תעופה נוספת בשם British Airways PLC (להלן - בריטיש), הודיעו למשיבות על כך שיחדלו לשלם עמלה בגין מכירת כרטיסי טיסה שלהן בישראל (להלן - הודעות הביטול). על פי הודעות הביטול, החל מכניסת השינוי לתוקף, על סוכן הנסיעות יהיה להעביר את מלוא תמורתו של כרטיס הטיסה לחברת התעופה הרלוונטית, ללא ניכוי כלשהו, כאשר כל תשלום בגין דמי טיפול או שירות, ככל שיגבה סוכן הנסיעות מהלקוח, יישאר בידו ולא יועבר לחברת התעופה. העותרות טענו, כי המעבר למודל העסקי החדש, אשר מיושם, כך נטען, באופן דומה במדינות רבות אחרות ברחבי העולם, הוא מהלך הכרחי נוכח שינויים גלובליים ומקומיים בענף התעופה. בעקבות כך, הגישו המשיבות תובענה לבית המשפט המחוזי בה ביקשו לאכוף את הסכם ההתקשרות, ולהצהיר כי הודעות הביטול ניתנו שלא כדין והן בטלות (ה"פ 3491-04-08). טענתן המרכזית של המשיבות הייתה כי הסכם ההתקשרות אינו מאפשר לחברות התעופה לבטל באופן חד-צדדי את תשלום העמלה לסוכנויות. מספר חודשים לאחר שהוגשה התובענה הנ"ל, הודיעו המשיבות כי הגיעו להסכמה עם העותרות על מחיקתה, בכפוף להסדר שיחול לתקופה של שלוש שנים (החל מיום 1.1.2009) (להלן - ההסדר). במסגרת ההסדר, התחייבו העותרות, בין היתר, כי במכירות כרטיסים ישירות (לרבות מכירות מקוונות) שיבוצעו על ידיהן, הן תגבנה דמי טיפול בשיעור שישקף עלויות טיפול סבירות. זאת, באופן שסוכנויות הנסיעות יוכלו להתחרות בצורה הוגנת במכירת כרטיסי טיסה ללקוחותיהן. אלא, שלאחר שסוכם על ההסדר, דרשה רשות ההגבלים העסקיים הסברים ומידע נוסף לגביו. העותרות סירבו לבקשת הרשות, והודיעו כי הן חוזרות בהן מההסדר. מהלך זה הוביל את המשיבות לחדש את ההליכים המשפטיים נגד העותרות ולהגיש נגדן תובענה חדשה. בתובענה זו, שהערעור הוגש על פסק הדין שניתן בה, נקבע, כאמור, כי הודעות הביטול של העותרות מהוות הפרה של הסכם ההתקשרות. כאן המקום לציין, כי בריטיש לא נטלה חלק בהסדר אליו הגיעו העותרות והמשיבות, וההליכים נגדה נמשכו ברצף (כפי שפורט בפיסקה ה' לפסק הדין), עד שבסופם נדחתה התובענה של המשיבות נגד בריטיש. בית המשפט המחוזי קבע כי נוסח ההודעה שמסרה בריטיש לסוכנויות הנסיעות עולה בקנה אחד עם הסכם ההתקשרות, וכי לא הוכח שבריטיש פעלה בחוסר תום לב. להשלמת התמונה יצוין, כי נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי בתובענה שהגישו המשיבות נגד העותרות הייתה הקביעות לגבי פרשנות הסכם ההתקשרות שנקבעו על ידי בית המשפט בהליך שהתברר בין המשיבות לבין בריטיש. בכלל אלה, הקביעה שהסכם ההתקשרות הוא חוזה אחיד, והקביעה כי מדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה, שכל צד רשאי לסיימו במתן הודעה זמן סביר מראש. אלא, שהתוצאה השונה בשני ההליכים שהוגשו על ידי המשיבות נבעה, לשיטת בית המשפט המחוזי, מהבדלי הנוסח בין הודעות הביטול של שלוש חברות התעופה העותרות, לבין נוסח הודעתה של בריטיש. בעוד שבריטיש הודיעה מראש על סיום היחסים החוזיים עם סוכנויות נסיעות שלא יסכימו לביטול העמלה, העותרות מצידן ביקשו להמשיך את היחסים החוזיים עם הסוכנויות תוך איון העמלה, וזאת ללא שהודיעו כי בהיעדר הסכמה לשינוי תבוא ההתקשרות לסיומה.
3. בית המשפט העליון דחה פה אחד את הערעור שהגישו העותרות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפסק הדין אושרה פרשנותו של בית המשפט המחוזי להוראות הסכם ההתקשרות, ובפרט להוראות הדנות בשיעורי העמלות או התגמול שישולמו לסוכני הנסיעות על ידי חברות התעופה (ראו, סעיף 9 להחלטת יאט"א מס' 824, וסעיף 10.1 להחלטת יאט"א מס' 800). נקבע כי הוראות אלה מאפשרות לחברות התעופה לשנות מעת לעת את הסכום שתשלמנה לסוכני הנסיעות בגין מכירת כרטיסי טיסה שלהן, אך אינן מאפשרות את ביטול התשלום. בית המשפט העליון דחה את טענת העותרות כי הן ממלאות את מחויבותן על פי הסכם ההתקשרות בעצם האפשרות הניתנת לסוכנויות הנסיעות להשאיר בידן את דמי הטיפול הנגבים מהלקוחות. נקבע כי הוראות הסכם ההתקשרות קובעות בבירור שעל חברות התעופה, בעצמן ("הן ולא אחר"), להעניק תגמול הוגן כלשהו לסוכני הנסיעות בגין מכירת כרטיסי הטיסה. בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי הסכם ההתקשרות ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש. זאת, בין אם מכוח הדין הכללי והעובדה שמדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה, ובין אם מכוח הוראות הסכם ההתקשרות, הקובעות זאת במפורש (ראו, סעיף 13 להחלטת יאט"א מס' 824). בהתאם לכך, נקבע כי היה בכוחן של העותרות לבטל את הסכם ההתקשרות כולו ולכרות חוזה חדש. אלא, שהעותרות הפרו את הסכם ההתקשרות בכך שביקשו לבטל חד-צדדית תנאי מסוים בהסכם, בלא שהודיעו, כפי שעשתה בריטיש, כי בהיעדר הסכמה לשינוי יסתיימו היחסים החוזיים. השופטת ד'ברק-ארז הוסיפה והעירה, כי שינוי חד-צדדי זה במערך הזכויות והחובות של הצדדים, במסגרת החוזית הקיימת, אינו הולם את לשון הסכם ההתקשרות ואת תכליתו. בית המשפט הדגיש, כי העובדה שהסכם ההתקשרות מאפשר לסוכני הנסיעות לבטלו אינה מכשירה את התנהלותן החד-צדדית של העותרות. זאת, מן הטעם שקיימת חשיבות לזהותו של המבטל, בין היתר, לעניין האפשרות לבחון האם זכות הביטול הופעלה בתום לב (כפי שנעשה בעניינה של בריטיש). אשר על כן, קבע בית המשפט העליון כי הודעות הביטול ששלחו העותרות אל המשיבות ניתנו שלא כדין, והן בטלות.
4. למען שלמות התמונה, יצוין כי בית המשפט העליון עמד על כך שההכרעה בפסק הדין רלוונטית, ככל הנראה, רק לגבי תקופה של כארבע שנים לאחר שנשלחו הודעות הביטול. זאת, שכן העותרות הודיעו לסוכנויות הנסיעות, ביום 25.12.2011, במתכונת הודעתה של בריטיש, כי אם המודל המיושם על ידיהן אינו מקובל עליהן, וככל שמי מהן תודיע על כך בכתב, יביא הדבר לסיום ההתקשרות. עם זאת, יוער כי על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שבו אושר המתווה בו פעלה בריטיש, הוגש על ידי המשיבות ערעור לבית משפט זה, והכרעה בו טרם ניתנה (ע"א 3236/14).
5. העותרות אינן משלימות עם פסק הדין. בעתירה שלפניי מעלות העותרות טענות רבות, המלמדות, לגישתן, כי המקרה דנא נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים דיון נוסף לפני הרכב מורחב של שופטי בית משפט זה. לטענת העותרות, נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה באשר לחובה של צד המבקש לשנות או לבטל תנאי בחוזה מהסוג הנדון (חוזה אחיד לתקופה בלתי קצובה), לבטל תחילה את ההתקשרות בכללותה, וליצור התקשרות חדשה תוך שינוי או ביטול התנאי הרלוונטי. נטען, כי פסיקה זו עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון בעניינים דומים, אשר לפיהן רשאי צד ("הספק") לחוזה אחיד לתקופה בלתי קצובה לשנות תנאי באופן ובצורה בה נהגו העותרות במקרה דנא. כן נטען, כי המשמעות של פסק הדין היא הטלת עלויות כספיות גבוהות ובלתי סבירות המתחייבות בשל ביטולו הכפוי של חוזה לתקופה בלתי קצובה כל אימת שצד לו חפץ בשינוי תנאי מתנאיו. לטענתן, תוצאה זו עומדת בניגוד להיגיון הכלכלי והעסקי, ויש בה כדי להשליך ולהשפיע באופן שגוי על התנהלותם של צדדים להתקשרויות ארוכות טווח בתחומים שונים, החורגים מענף התעופה וממערכת היחסים שבין בעלי הדין. העותרות מוסיפות וטוענות, כי פסק הדין מחייב דיון נוסף גם מן הטעם שתוצאתו הינה יצירת מדיניות פרשנית חדשה המעדיפה ביטול חוזים על פני קיומם. העותרות שבות וטוענות כי הוראות הסכם ההתקשרות אינן מטילות עליהן חובה לתגמל את המשיבות בדרך של תשלום עמלה דווקא, כי אם משאירות לחברות התעופה שיקול דעת רחב לגבי קביעת אופן תגמול הסוכנים. יוער, כי ביום 14.5.2014 הגישו העותרות הודעה אליה צרפו את הודעת הערעור שהגישו המשיבות על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניינה של בריטיש. לטענתן, עצם הגשת הערעור תומכת בטענותיהן בעתירה לדיון נוסף.
6. דין העתירה לדיון נוסף להידחות. לאחר בחינת טיעוני העותרות ופסק הדין נושא העתירה, מסקנתי היא כי אין מתקיימים במקרה זה התנאים לקיום דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. קביעותיו של בית המשפט העליון בפסק הדין מבוססות רובן ככולן על הפרשנות שניתנה להוראות הסכם ההתקשרות, המגדיר את היחסים החוזיים הייחודיים בין בעלי הדין. פסק הדין אינו עומד בסתירה להלכות קודמות, ולא נקבעה בו הלכה בעלת תחולה כללית חדשה לגבי האפשרות העומדת לצד לחוזה לתקופה בלתי קצובה להביא לשינוי חד-צדדי של מערך הזכויות והחובות במסגרתו. סבורני, כי בהקשר זה, העותרות קוראות לתוך פסק הדין את שאין בו (ראו והשוו, דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גודלמן (19.8.2002)). בית המשפט העליון, נדרש, כדבר שבשגרה, לפרש חוזים בין צדדים שהיחסים ביניהם עלו על שרטון. אכן, לעתים, מעשה פרשנות מסוים עשוי להיות בעל השפעה על מקרים נוספים שיתעוררו בעתיד. עם זאת, בכך בלבד אין כדי להצדיק דיון נוסף (ראו, דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פיסקה 4 (11.10.2005); דנ"א 7639/12 עוגן נדל"ן מניב בע"מ נ'מינהל מקרקעי ישראל, פיסקה 7 (3.12.2012)). יתר הטענות שמעלות העותרות הן טענות ערעוריות באופיין, התוקפות את נכונות ההכרעה בפסק הדין. טענות אלה אינן מצדיקות דיון נוסף בפסק הדין, שהרי אין המדוברבמסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון (ראו, דנ"א 6230/12 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל, פיסקה 3 (4.9.2012)). לכך יש להוסיף, כי פסק הדין ניתן בהסכמת כל שופטי ההרכב. שיקול זה, המצטרף אל יתר הטעמים לעיל, מצדיק אף הוא שלא להורות על קיום דיון נוסף (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי, פיסקה 9 (22.4.2012)).
7. אשר על כן, העתירה נדחית. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' בתמוז התשע"ד (30.6.2014).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דז
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il