בתאריך 22.6.2005 נדון המבקש על ידי בית משפט השלום בראשל"צ (כב' השופטת שירה בן שלמה), בת.פ. 2851/04 בגין ביצוע עבירה של מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 384(ג1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ב-3 הזדמנויות שונות ל-24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וחויב בתשלום פיצוי למתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח.
לבקשת ב"כ המבקש עיכב בית משפט קמא את ביצוע גזר הדין עד ליום 31.7.2005.
בתאריך 26.7.2005 הגיש המבקש הודעת ערעור, המתיחסת הן להכ"ד והן לגז"ד של בית משפט קמא.
בד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, זו המופיעה בפני.
בתאריך 14.8.2005 התקיים דיון בבקשה. עיקר נימוקי ב"כ המבקש וככל שאלו נוגעים להרשעה, התמקדו בתקיפת קביעות בית משפט קמא שנתן אמון בעדותה של המתלוננת שהיתה עדות יחידה, ובסתירות מסוימות שהתיחסו לשעת ביצוע אחד המעשים (אחד מתוך 3 מעשים) המיוחסים לו.
כך הוסיף וטען גם נגד חומרת עונשו של המבקש שלטעמו, חורג ממידת הענישה המקובלת בעבירות אלו, בהתחשב בעברו הנקי, נסיבותיו האישיות, בהיותו אדם נורמטיבי, אב לנער בן 16 מנישואים קודמים.
בשל כל המפורט לעיל, טען ב"כ המבקש כי סיכויי התערבותה של ערכאת הערעור הן בהכ"ד עד כדי זיכויו , כך שגם אם לא יזוכה, הסיכויים טובים כי עונשו יופחת במידה ניכרת ולא ראוי הוא הדבר, כי מטרת הערעור תסוכל בעצם ריצוי המאסר באופן מיידי.
ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה בטענה, שנימוקי הערעור מופנים רובם ככולם כנגד קביעות וממצאים עובדתיים, ובאלו בד"כ אין בית משפט של ערכאת ערעור נוהג להתערב. מה גם, שאין כל טעות או פגם שיצדיקו התערבות כזו במקרה שלפנינו.
בנוסף, העונש שהוטל על המבקש הולם את מדיניות הענישה,בציינה את חומרת העבירות ובהפנותה לדברי בית משפט קמא בגז"ד בנמקו את העונש שהוטל על המבקש.
לא רק זאת אלא אף זאת, ככל שהערעור נוגע לעונש, הרי שתקופת המאסר הארוכה שלה נדון המבקש, עומדת לו לרועץ מבחינה זו, שכן אין כל סיכוי כי תקופת המאסר תרוצה רובה או כולה בהמתנה לשמיעת הערעור והכרעה בו.
ד י ו ן
השיקולים והאינטרסים הרלוונטים שעל בית המשפט לבחון בדונו בבקשת נדון לעיכוב ביצוע עונש מאסר לריצוי בפועל, עד להכרעה בערעור שהגיש על פסק הדין הינם כדלקמן:
א.
חומרת העבירה ונסיבות ביצועה -כאשר הכלל הוא שככל שהעבירה ונסיבות ביצועה חמורות, כך גדל האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר , כך לענין החשש לסכנה הנשקפת לציבור מהנידון, כאשר חומרת העבירה שבה הורשע הנידון עשויה להוות אינדיקציה למסוכנות הנידון. חומרת העבירה ונסיבות ביצועה משליכות על עוצמת האינטרס הציבורי בדבר שמירה על אפקטיביות הענישה הפלילית, ופעילותן של רשויות אכיפת החוק.
ב.
אורך תקופת המאסר, שהושתה על הנידון -כאשר תקופת המאסר הינה קצרה ביחס למועד בו צפוי להישמע הערעור, קיים חשש כי הנידון ירצה את עונשו בטרם יישמע ערעורו, שאז יעכב בית המשפט את ביצוע עונש המאסר על מנת לאפשר לנידון לממש את זכותו בערעור מבלי שזו תסוכל. אורך תקופת המאסר משמשת גם כאינדיקציה להערכת החשש להימלטות הנידון מאימת הדין, משהנידון יודע כי צפוי לו עונש מאסר ממושך אם ייכשל בערעורו, שאז סיכויי הימלטותו מן הדין והחשש לכך גבוהים יותר. זאת, אף אם במהלך משפטו בערכאה הדיונית התייצב הנידון למשפטו כנדרש.
ג.
טיב הערעור וסיכויי הצלחתו - יש ליתן משקל לטיב הטענות המועלות בערעור לסיכויי הצלחתו,
במסגרת בחינה לכאורית של הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר, כאשר הכלל הוא זה: כאשר יש בידי הנידון להראות כי ערעורו מושתת על נימוקים מוצקים, כך גוברת ההצדקה להימנע מאכיפה מיידית של גזר הדין בטרם יבורר הערעור לגופו.
בית המשפט יבחן לכאורה את הטענות ויעריך את הפוטנציאל הגלום בהם, להשפיע על תוצאות הערעור. כאשר הערעור מתמקד בשאלות משפטיות אשר ניתן לקבוע ברמה הלכאורית כי הן מעוררות קושי ממשי, יהיה בכך לרוב כדי להצדיק עיכוב ביצוע המאסר עד בירור הערעור.
ד.
עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט -נסיבות אלו עשויות להצביע על מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרורו של הנידון, ועל החשש מהימלטותו מאימת הדין.
ה.
נסיבותיו האישיות של הנידון - במקרים מתאימים ניתן לבחון גם את הנסיבות האישיות של הנידון, כאשר לרוב אף קיומן של נסיבות אישיות מיוחדות לא יהיה בו כדי לשנות בהרבה מהחלטת בית המשפט, לענין עיכוב ביצוע גזר הדין. כאשר רק נסיבות אישיות שנולדו לאחר מתן פסק הדין, יש בהן כדי להוות משקל משמעותי יותר לענין שקילת הבקשה לעיכוב.
ו.
ערעור על חומרת העונש
- כשמדובר בעונש שאינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת, לא יעוכב ביצוע עונש המאסר אלא במקרים חריגים שנטל הצדקתם מוטל על המבקש.
רשימת הנסיבות שלעיל אינה מתיימרת להיות רשימה סגורה וכל מקרה ייבחן לגופו.