בקשה לעיון חוזר בהחלטת עמיתי, כב' השופט נ. אבו טהה (בב"ש 7422/05 מיום 5.9.05 ובב"ש 8771/05 מיום 6.11.06), לפיה הורה הוא על שחרורו של המשיב ממעצר בתנאים שנקבעו, ובמסגרת זו- שינוי מקום מגוריו של המשיב לכתובת אברהם שפירא 8 בנתניה ואיסור כניסה לאיזור באר שבע ודרומה, עד תום ההליכים המשפטיים שננקטו בעניינו, במסגרת ת.פ. 4207/05 וכן הפקדה כספית וערבויות נוספות.
רקע הבקשה למעצר, הינו כתב אישום חמור שהוגש בעניינו של המשיב, המייחס לו ארבעה אישומים הכוללים שלל עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים, החזקת סכין, היזק בזדון, החזקת נשק, פגיעה בפרטיות, הדחה בחקירה, איומים והפרות הוראה חוקית. במסגרת זו והואיל וביצוע העבירות נעשה כנגד המתלוננת בדימונה, עמד בין היתר, מרכז הכובד בתנאי השחרור, על הרחקה מהעיר דימונה.
יצויין כי עניינו של המשיב העסיק את בית המשפט עד כה בסדרת דיונים (בשתי הבקשות הנ"ל ובשתי בקשות נוספות שהגיש המשיב (ב"ש 8771/05 הנ"ל, ב"ש 1645/06 מיום 9.3.06, ב"ש 5032/06 מיום 16.8.06 ובב"ש (מחוזי) 21552/06 מיום 21.9.06), שבמסגרתם נקבעו מעת לעת התנאים האמורים לעיל.
עניינה של בקשה זו הינה הפרת תנאי שחרורו של המשיב, מספר פעמים ובסמיכות זמנים קצרה, בכך שלא שהה בנתניה כהוראת בית המשפט ואף הגיע לעיר דימונה מספר פעמים בניגוד להוראה האמורה. לעניין זה מתייחסת ב"כ המבקשת, להפרות שאירעו בתאריכים 24.8.06, 12.10.06 ו-18.10.06. בתאריך 12.10.06, אף נמלט מהשוטרים לאחר נסיעה פרועה ברכב בו נהג אחר, בעיר דימונה, ובתאריך 18.10.06, ניסה להימלט אך נתפס.
בנסיבות אלה, טוענת המבקשת, כי לא ניתן עוד לתת אמון במשיב, ומבקשת איפוא להורות על מעצרו המחודש וכן על חילוט הערבויות.
ב"כ המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר רק לגבי ההפרה האחרונה, זו שמיום 18.10.06, עת הגיע לבקר את אשתו ובנו. לעניין הפרת 24.8.06 טוען ב"כ המשיב, כי סבור היה שיש לו דיון באותו יום בביהמ"ש בדימונה, דבר שהתברר כטעות והוא אכן שוחרר עוד באותו יום. באשר להפרה הנטענת ביום 12.10.06, לא הוסברה כפירתו של המשיב, זולת טענתו כאילו לא היה בדימונה.
מכל מקום הדגיש ב"כ המשיב, כי מרשו משוחרר מזה כשנה וחצי, לא ביצע עוד עבירות ואף להפרותיו נשוא תיק זה, לא התלוותה למעשה כל עבירה שהיא. עוד ציין כי טרם נשמעו הראיות בתיק העיקרי, בשל אי הגעת המתלוננת לדיון.
עיינתי בחומר הראיות ומצאתי כי קיימות ראיות לכאורה לכל שלוש ההפרות הנטענות:
א. באשר להפרת 24.8.06 (פ.א. 3044/06): המשיב נתפס בתחומי העיר דימונה. בתחילה טען שהדבר אושר על ידי עורך דינו וכי היה בבית המשפט אצל פקידה בשם עדנה (הודעתו מיום 24.8.06 שעה 13:30). בבדיקה שנערכה הסתבר, כי לא זו בלבד שעורך הדין שלל את הגירסה האמורה באופן מוחלט (זכ"ד שיחה מיום 24.8.06 של החוקר טויזר עם עו"ד סויסה), אלא שגם פקידה בשם עדנה לא עבדה כלל באותו יום בשל פגרת ביהמ"ש (הודעתו של המשיב מאותו מועד עמ' 2 ש' 14). משעומת עם המידע האמור הסכים שטעה (הודעתו מאותו מועד בשעה 14:36).
ב. באשר להפרת 12.10.06 (פ.א. 319576/06): המשיב בעדותו מכחיש את ההפרה, ואולם עדות שוטר תחנת דימונה מוריס גבאי מאותו מועד מאשרת, כי זיהה את המשיב אותו הוא מכיר מעבודתו, יוצא מרכב בדימונה ונמלט מהשוטרים, למרות שצעקו לו לעצור (ש' 20 להודעתו).
לא פחות משלושה שוטרים נוספים, מאשרים גם הם את העדות הנ"ל (הודעת השוטר דוד סויסה מאותו מועד - ש' 16-18, דו"ח פעולה של השוטר דוד בוובי - ש' 8 מסוף העמוד הראשון ודו"ח פעולה של השוטר יואל ורסלדר - ש' 8, אשר גם תפס את תעודת הזהות של המשיב).
ג. באשר להפרת 18.10.06 (פ.א. 256065/06) , אין כאמור מחלוקת, והמשיב נתפס בבית אמו בדימונה ואף מודה בכך (ר' ש' 6 לעמוד הראשון להודעתו). כמו כן מודה שניסה להמלט מהשוטרים ורק לאחר שפרצו הם לבית נתפס (עמ' 2 ש' 20-22 להודעתו, דו"ח המעצר מאותו מועד, ודו"חות פעולה של השוטרים ויטל דואט, אריה ברוס, ויקטור עמיאל, מיכאל בן עמי ותמיר איתן).
הנה כי כן, עיון בחומר הראיות מלמד כי בניגוד לעמדת ב"כ המשיב, קיימות ראיות לכאורה למכביר, להוכחת כל שלושת העבירות המיוחסות למשיב. די באמור לעיל ובהשתלשלות האירועים כפי שתוארה, כדי ללמד על הקושי הטמון במתן אמון במשיב.
התלבטתי בשאלה, האם יש לשקול כלל את שחרורו של המשיב, על רקע העובדה כי המשיב רומס שוב שוב, ברגל גסה את תנאי שחרורו, בניגוד להחלטות מפורשות שהתקבלו בעניינו. לא אחת קבעתי בהחלטות שונות שיצאו תחת ידי, כי אינני יכול להתעלם מהחלטות שיפוטיות ובמידה ואעשה כן, אתן את ידי חלילה לזילות החלטות בית המשפט, ואכרות בכך במו ידי, את הענף עליו נשען שלטון החוק והסדר הציבורי.
איני מוכן אף לקבל את הטענה, כי המשיב עשה כן מתוך מצוקה או טעות הנובעת מאי הבנה, או מתוך רצון לראות את בנו ואשתו. חומר הראיות מצביע על כך, כי לפחות בחלק מהמקרים, נצפה הוא נוסע עם אחר, תוך נהיגה פרועה של האחר ברכב וכי נמלט מהשוטרים. גם ענין בית המשפט בדימונה התברר כשקר מצידו של המשיב. עוד ברור מהשתלשלות הדברים, כי המשיב עושה דין לעצמו, פעם אחר פעם, תוך ששם ללעג את החלטות בית המשפט ומותח את החבל עד דק, הרבה מעבר לכושר אפשרות מתיחתו.
כידוע, תנאי לחלופת מעצר הינו אמון שרוחש בית המשפט לנאשם שיקיים את תנאיה. יפים לענין זה דברי בית המשפט העליון בבש"פ 507/00
ששון מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 385:
"חלופת מעצר, לרבות מעצר בית, מתבססת על אמון שבית המשפט רוחש לנאשם... אם... בית המשפט מסתפק בחלופת מעצר, אין זאת אלא משום שהוא סומך על הנאשם, שלא ינצל את השחרור מן המעצר כדי לעבור עבירה...אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה. לכן, אם נאשם ניצל לרעה את השחרור מן המעצר והפר את האמון שבית המשפט נתן בו, אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ואם בדרך אחרת, הוא הוכיח כי יותר אין הוא ראוי לאמון של בית המשפט...
אם בית המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם ...יהיה בכך, לא רק משום זילות בית המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף לעידוד העבריינות". (סעיף 8 להחלטה).
כאמור הפרת ההוראה החוקית, אינה אירוע חריג וחד פעמי לאופיו של המשיב, כזה הנובע מתוך מצוקה גרידא, אלא חוזרת היא שוב ושוב ומעלה תהיה בדבר יחסו של המשיב לבית המשפט ולהחלטותיו.