החלטה בתיק בש 4669/07

מונחת בפניי בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירה, עבירה בניגוד לס' 333 + 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), החזקת סכין שלא כדין, עבירה בניגוד לס' 186(א) לחוק העונשין ועבירת איומים בניגוד לס' 192 לחוק העונשין.

א.   כתב האישום וטענות הצדדים:

נטען, כי במועד הרלוונטי לכתב האישום עבדו עלי בן אחמד טאהא (להלן: "המתלונן") והנאשם בבית עסק "דלתון עבודות אלומיניום בע"מ" שברח' החרושת 34 באזור התעשיה בצור שלום (להלן: "המפעל").

בתאריך 14.12.07 בסמוך לאחר השעה 07:00 בבוקר, עת שהו הנאשם והמתלונן בתוך המפעל, פרץ בין השניים ויכוח בענייני עבודה שבמהלכו הם קיללו זה את זה.

בשלב מסויים יצא המתלונן אל מחוץ למפעל, הנאשם יצא בעקבותיו ורדף אחריו בסמוך למפעל. תוך כדי כך שלף הנאשם סכין מכיס מכנסיו וכשתפס את המתלונן דקר אותו שתי דקירות בעכוז (להלן: "הדקירות"). לאחר שנדקר, נמלט המתלונן אל תוך המפעל והנאשם המשיך לרדוף אחריו כשבידו הסכין.

עוד בסמוך לאחר הדקירה צעק הנאשם לעבר המתלונן כי עוד יחסל אותו, זאת שלא כדין ובכוונה להפחידו.

כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן 2 חתכים בעכוז האחד באורך 3 ס"מ ובעומק 5 ס"מ ואילו האחר באורך 2 ס"מ ושטחי. בעקבות הדקירות הנאשם אושפז בבית החולים למשך 3 ימים.

בגין האמור ייחסה המאשימה לנאשם את העבירות המפורטות ברישה החלטתי זו.

ב"כ המאשימה טענה לקיומן של ראיות לכאורה. בין היתר היא הפנתה להודעת המתלונן שנמסרה למשטרה ולעדותה של העדה בשם אריאלה הולצר. כמו כן, היא הפנתה להודעות האחרות שנגבו במסגרת התיק. ב"כ המאשימה הפריכה את גרסתו של הנאשם והפנתה להתנהגותו המפלילה.

בהמשך טענה ב"כ המאשימה לקיומן של עילות מעצר הן בשל מסוכנותו של המשיב והן בשל החשש מפני שיבוש מהלכי משפט. ב"כ המאשימה טענה כי החשש מפני שיבוש מהלכי משפט הינו ממשי בשים לב, בין היתר, לכך כי רוב עדי התביעה עבדו בשנים האחרונות עם הנאשם ובשים לב לכך כי הנאשם השמיע דברי איום במהלך הובלתו לתחנת המשטרה.

ב"כ הנאשם הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי אין זה התיק המתאים שבו יש "למצות את הדין עם הנאשם". לטענת ב"כ הנאשם, הנאשם נמצא ביחסי חברות עם המתלונן והפנה לסולחה שנערכה בין הצדדים. נטען, כי ביטול התלונה והסכם הסולחה אינם מאיינים את ההליך אך הם מאיינים את מסוכנות הנאשם. ב"כ הנאשם הציע כי הנאשם ישהה בחלופת מעצר בכפר מכר.

ב.    דיון והכרעה:

לאחר עיון בתיק סבור אני כי  קיימות ראיות טובות לסיבוך המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

מדו"ח הפעולה של השוטר שרביט מיום 14.12.07 עלה, כי השוטר קיבל את הקריאה והגיע למפעל האמור. לאחר שהגיע ותוך כדי הטיפול באירוע הוא שמע צעקות מחוץ למפעל וכשיצא ממנו הצביעו לו על המשיב כמי שדקר את המתלונן. המשיב נס מהשוטר והשוטר החל לרדוף בניידת אחר הנאשם ורק לאחר המרדף נעצר המשיב.

כמו כן, בתיק החקירה ישנה עדות מפורטת של עדה בשם אריאלה הולצר, מזכירה במפעל בו עבדו המתלונן והמשיב, שבה היא מפרטת את נסיבות אירוע הדקירה ע"י המשיב והסכין שבה בוצעה הדקירה ומציינת בעדות מאוחרת כי אותה סכין שבה נדקר המשיב איננה סכין שמשתמשים בה הפועלים במסגרת עבדותם במפעל. כן יש לציין, כי ישנם עדים אחרים שמוסרים גרסאות דומות שבהן חוזרים על עיקרי הדברים של עדה זו (למשל עדות אימן ספיה).

לכל אלה יש להוסיף את עדותו של המתלונן אשר מכיר את המשיב. יחסיהם, כפי שמסר המתלונן היו תקינים, עד לקרות אותם אירועים.

אוסיף עוד כי בדיווח למוקד 100 של המשטרה שמו של המשיב, כמי שביצע את הדקירה, נמסר למוקדנית. זאת כפי שמופיע בדו"ח המשל"ט.

המשיב הכחיש את המיוחס לו, אם כי הודה כי היה בינו לבין המתלונן דין ודברים שקלל קללות הדדיות אך הכחיש את אירוע הדקירה והאיומים. לטענתו המתלונן נפל ומכאן פצעיו. יש לציין, כי הכחשתו של המשיב מופרכת על פניה אך מכל מקום בית המשפט בשלב זה אינו עוסק בקביעת "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואף אינו עוסק בסיכום הראיות בתיק ובהכרעה באשמה. בית המשפט בשלב זה דן בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו ומעריך את סיכוי ההרשעה על בסיס זה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד (נ(2) 133, (1996)); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.06)).

אשר על כן וכאמור לעיל אני קובע כי קיימות ראיות טובות לכאורה לסיבוך המשיב במיוחס לו.