בפני בקשה להחזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, על פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] תשנ"א - 1996. [להלן:"החוק"].
כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בפזיזות, גניבת רכב ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח.
בכתב האישום נטען כי ביום 03.05.05 גנב המשיב קטנוע, נהג בו כשהוא מרכיב מאחוריו קטינה ילידת 1991, כאשר שניהם רוכבים על האופנוע בלא שחבשו לראשם קסדות וכאשר למשיב אין רישיון נהיגה ואף לא תעודת ביטוח.
עוד נטען בכתב האישום, כי שוטרים הבחינו במשיב נוהג בקטנוע, אמרו לו לעצור, אך המשיב האיץ את מהירות האופנוע והחל להימלט, כשהניידת נוסעת במקביל והשוטרים מורים לו לעצור הן באמצעות מערכת הכריזה והן מבעד חלונה הפתוח של הניידת, בקריאות ובסימני ידיים. כן נטען בכתב האישום, כי כתוצאה מהנהיגה הפרועה סטה המשיב לכיוון המדרכה, התהפך תוך שהמשיב והקטינה נפלו מהקטנוע והתגלגלו על הכביש.
עוד במסגרת מעצר הימים, בתיק מ 1972/05, הסכימו הצדדים כי המשיב ייבדק על ידי הפסיכיאטר המחוזי ובמידה והפסיכיאטר המחוזי יקבע שלא ניתן לערוך את הבדיקה אלא בתנאי אשפוז, הוסכם על אשפוזו של המשיב לצורך עריכת הסתכלות בביה"ח, שייקבע על ידי הפסיכיאטר המחוזי.
במהלך הדיון בבקשה, שהתקיימה במעמד הצדדים ובאי כוחם, הובא לידיעתי תיק החקירה ועל פיו טען ב"כ המבקשת, כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למשיב בכתב האישום.
ב"כ המבקשת טען, כי לנוכח העבירה בכתב האישום קמה כנגד המשיב עילת מעצר בשל מסוכנותו ולפיכך ומשאין בנסיבות מקרה זה חלופת מעצר הולמת ביקש להעתר לבקשתו ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.
ב"כ המשיב חולק על קיומן של ראיות לכאורה ואף אינו מסכים לעילת מעצר.
אין חולק, כי תנאי מהותי למתן צו מעצר עד תום ההליכים, שבלעדיו אין, הוא שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה וטיבן של ראיות אלו הוא כזה שיש סיכוי סביר לכך, שאותן ראיות תהפוכנה בסוף ההליך הפלילי לראיות רגילות אשר יבססו את אשמת המשיב מעל לכל ספק סביר.
בשלב זה של הדיון נבחן הכוח הפוטנציאלי ההוכחתי של הראיה (ראה בש"פ 8587/95 זאדה נ. מ"י).
זאת ועוד, לפי סעיף 21 (א)(1) לחוק רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים אם הוא סבור שנתקיימה אחת החלופות שפורטו שם ושאחת מהם, האמורה בסעיף קטן (ב) היא "שקיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם ואת בטחון הציבור או את בטחון המדינה". בסעיף קטן (ג) פורטו 5 חלופות שעליהן נאמר כי "חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב) אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת".
לעניין קיומן של ראיות לכאורה, מקובלת עליי עמדתה של המבקשת כי קיימת חזקה תכופה, הואיל ומתוך תיק החקירה עולה, כי שעות ספורות לאחר שנגנב האופנוע, הוא נמצא ברשותו של המשיב. עוד עולה מתיק החקירה, גרסאותיו השונות של המשיב לעניין הימצאות האופנוע ברשותו. בהתחלה טען כי האופנוע שייך לדודו (הגרסה הראשונית); לאחר מכן טען, כי האופנוע שייך לו (הגרסה השנייה) ובסופו של דבר טען, כי מצא את האופנוע בוואדי, ליד השוק העירוני בבאר-שבע (הגרסה השלישית). כמו כן, מתיק החקירה עולה כי האופנוע הונע שלא באמצעות מפתחות, תוך שבירת חלק מסוים במערכת ההצתה.
לפיכך, לאחר שבחנתי את הבקשה ועיינתי בחומר החקירה, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב לגבי העבירות המיוחסות לו, הן לעניין גניבת האופנוע, הן לעניין הנהיגה בפזיזות והן לעניין כך שנהג ללא רישיון נהיגה וללא תעודת ביטוח (בכך מודה המשיב).
מכאן, שהשאלה העיקרית שבמחלוקת היא, האם קיימת עילת מעצר כנגד המשיב.
ב"כ המשיב טוען כי מדובר בעבירות תנועה ו/או רכוש שאינן מקימות עילת מעצר.
הכלל הוא, כי עבירות רכוש אין בהן לבדן כדי להצדיק מעצרו של נאשם עד תום ההליכים ואולם היוצא מהכלל, הכוונה לאותם מקרים בהם עברו של הנאשם ואורח חייו מלמדים על מי שרואה בעבריינות דרך חיים ולפיכך, סכנתו לציבור שרירה וקיימת כל עת.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין עילת המעצר, מצאתי אף לאמץ עמדת המבקשת גם בעניין זה ולקבוע כי כנגד המשיב קיימת עילת מעצר, וזאת לאור מסוכנותו של המשיב.
למשיב 12 רישומים פליליים קודמים, בגין עבירות רכוש, סמים ואלימות ו-9 עבירות נוספות בגין עבירות תעבורה אשר בגינן נשלל רישיונו של המשיב ל-10 שנים, כאשר מאז ועד היום לא חודש רישיון הנהיגה. נכון הוא, כי במהלך עשר השנים האחרונות קיימת רק עבירה אחת, אך במהלך הדיון הובררה הסיבה לכך, שנבעה בשל כך שהמשיב היה נתון בתקופה זו באשפוזים חוזרים ונשנים במוסדות סגורים, תחת פיקוחו של הפסיכיאטר המחוזי.