כנגד המשיב הוגש כתב אישום, ת.פ. 4187/05, בו מואשם המשיב בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1+2) + 29 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ובעבירה של יריות באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340א' + 29 לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בקשה זו היא הבקשה שבפני.
על פי עובדות כתב האישום, המשיב, אשר החזיק באקדח שקיבל בעבר במסגרת עבודתו כמאבטח, ירה, ביחד עם אחרים, לכיוון רכב אשר נסע בסמוך לפאב בו שהו המשיב ואחרים וזאת בכוונה לפגוע ביושבי הרכב. כתוצאה מהיריות נפגע הרכב וכן נפגע נאסר עבד אגברייה (להלן: "נאסר") ונזקק לאשפוז ולטיפול רפואי.
ב"כ המבקשת טוענת כי ישנן ראיות טובות לכאורה להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו. הראיות כוללות בין היתר תרמילים וקליעים שנורו, כפי הנראה, מאקדחו של המשיב, אשר המשיב מודה כי החזיקו ברשותו, לא נתן אותו לאיש וכי לאיש אין גישה לביתו פרט לו ולאשתו. כן קיים מחקר תקשורת לפיו הפלאפון שנמצא בהחזקתו ושימושו הבלבדי של המשיב, על פי גרסתו של המשיב, אוכן בזירת האירוע, כאשר לדברי המשיב הוא ישן באותה שעה בביתו הנמצא במקום אחר. נתונים אלה הוצגו בפני המשיב בעת חקירתו, אך הוא שמר על זכות השתיקה. כמו כן, לאחר שנחקר המשיב בחקירה פתוחה ונתפס אקדחו, למחרת היום עזב המשיב את הארץ לתקופה ארוכה וחזר רק בספטמבר, כאשר במהלך תקופה זו בירר חברו של המשיב בחברת השמירה האם אקדחו של המשיב הוחזר מהמשטרה ורק לאחר שנתקבלה תשובה חיובית והודע על כך למשיב, חזר זה לארץ.
עוד טוענת ב"כ המבקשת כי חומרת המעשים המיוחסים למשיב מלמדים על מסוכנותו וכי המשיב הוקלט כאשר הוא משוחח עם אחד הנחקרים האחרים, ויטלי, וניסה להשפיע על ויטלי ולתאם עמו עמדות. לטענת המבקשת, ייתכן כי נקשר קשר של שתיקה בין הנחקרים בפרשה או שנעשה ניסיון לקשר שכזה. על כן, לטענת ב"כ המבקשת, ישנו חשש כי במידה וישוחרר המשיב ממעצרו ינסה להשפיע על עדים ולהכשיל את ההליך השיפוטי. בנסיבות אלו, מבקשת ב"כ המבקשת שלא לשחרר את המשיב ממעצר ולהורות על מעצרו עד לתום ההליכים.
ב"כ המשיב טוען כי מדובר במשיב אשר הינו מאבטח שנושא נשק ברישיון, בן 26, ללא הרשעות קודמות. אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב לא עבד כמאבטח בפאב שלידו התרחשו היריות. לטענת ב"כ המשיב כל העדים שנחקרו מפחדים להעיד וחלקם שומר על זכות השתיקה וזאת ללא קשר למשיב, אלא בגלל מעורבות של משפחה השייכת לעולם הפשע והמעורבת, כפי הנראה, באירוע. על כן, יש להבין מדוע גם המשיב חשש להעיד במקרה זה. לטענת ב"כ המשיב, הירי התחיל מכיוון המכונית לכיוון המאבטחים ולכן השבת הירי מצד המאבטחים הייתה פעולה סבירה בנסיבות העניין ואשר נעשתה במסגרת הגנה עצמית והגנה על אחרים.
עוד טוען ב"כ המשיב כי אין ראיה לכך כי דווקא הכדורים שנורו על ידי המשיב פגעו בנאסר. כן טוען ב"כ המשיב כי אין ראיה לקשירת קשר מאחר ומדובר במאבטחים במועדון. לטענת ב"כ המשיב לא נשקפת מסוכנות מהמשיב מאחר ומדובר במעשים שאין כל חשש שיחזרו על עצמם. כמו כן, לטענתו, אין חשש כי המשיב ימלט מן הדין והמשיב לא עזב את הארץ בעקבות החקירה. עוד טוען ב"כ המשיב כי אין חשש להשפעה על עדים או לשיבוש הליכי משפט, מאחר ומשחזר המשיב לארץ, שהה בה חודשיים מבלי שנעשה כל ניסיון מצדו להשפיע על עדים. בנוסף, לאור הנסיבות, מאחר והנפגעים הם אינם מתלוננים, הם אינם מזהים את מבצעי הירי ואינם משתפים פעולה עם המשטרה, טוען ב"כ המשיב כי יש לשחרר את המשיב. לחילופין, מבקש ב"כ המשיב להורות על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בפיקוחו של אביו.
במקרה זה סבור אני כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד המשיב וזאת על אף הבעייתיות המסוימת העולה מן העדויות. נאסר והאדם הנוסף שנהג ברכב, סביחאת, אינם מסוגלים להצביע על היורים, מאחר ולטענתם לא ראו מי ירה עליהם. כמו כן, בהודעותיהם של נאסר וסביחאת נמצאו מספר סתירות ועולה מההודעות כי הם אינם משתפים פעולה באופן מלא ומסתירים פרטים מסוימים בעת החקירה. מן הראיות שהוצגו בפני עולה כי ייתכן והיריות היו דו-כיווניות, מאחר ועל פי מסמך שכותרתו "תיאור מצב הרכב בעת תפיסתו" מיום 6.3.05, נמצאו ברכב הן סימני כניסות והן סימני יציאות ירי. כמו כן, ישנן בין הראיות עדויות מהן עולה כי הירי התחיל מכיוון הרכב הנוסע. כן עולה מהראיות כי נאסר וסביחאת ניסו להסתיר את הרכב מהמשטרה ובכך לשבש את חקירת המשטרה. על כן, ישנה אפשרות כי גם נאסר או סביחאת ירו מתוך הרכב לכיוונם של המאבטחים וכי הם אינם דוברים אמת או לפחות אינם מגלים את כל האמת בהודעותיהם.
עם זאת, אף על פי שקיימת בעייתיות מסוימת בהודעותיהם של נאסר וסביחאת, ישנן ראיות הקושרות את המשיב לביצוע העבירות המיוחסות לו ולנסיון להימלט מן הדין ולשבש את חקירת המשטרה. מחקר התקשורת שבוצע על ידי המשטרה מצביע על כך כי המשיב קיבל וביצע שיחות עם איגור וויטלי, אשר כפי הנראה הינם מעורבים בפרשה ואשר על פי הודעותיה של אשת המשיב הינם חברים של המשיב. בשיחות אלה, כפי הנראה, הודיעו איגור וויטלי למשיב כי עליו להגיע למקום על מנת לסייע להם. על פי הודעתו של ויטלי, המאבטחים היו בכוננות משום שלפני כן הגיעו למועדון ערבים והמאבטחים סירבו להכניסם ובעקבות זאת אותם ערבים איימו כי יחזרו. לאחר מכן, על פי דו"ח התקשורת, מגיע המשיב למקום האירוע. על פי הראיות שנמצאו במקום האירוע נעשה שימוש בנשקו של המשיב, כאשר המשיב עצמו מודה כי הנשק נמצא בהחזקתו ושימושו הבלבדי וכי לאיש אין גישה לנשק זה. תרמילים של נשקו נמצאו בקרבת המועדון וקליעים נמצאו ברכב הנפגע, כל זאת כאשר המשיב הכחיש בחקירתו במשטרה את היותו בקרבת מקום וטען כי ישן בביתו וכי לא מסר את נשקו לאיש. על כן, סבור אני כי ישנן ראיות לכאורה לכך כי המשיב, בעקבות שיחות הטלפון שקיבל מחבריו המאבטחים, הגיע למקום האירוע כאשר הינו חמוש וזאת בכוונה לסייע לחבריו המאבטחים וזאת שלא במסגרת תפקידו, מאחר ולא עבד באותה תקופה כמאבטח במועדון שבסמוך לו אירוע האירוע.
אין חולק כי יקשה על התביעה להוכיח כי הקליעים מנשקו של המשיב הם אלו שפצעו את נאסר אגבריה ואולם אינני סבור כי לעת הזו דרוש הדבר הכרעה, מה גם שאם היה המשיב אחד היורים לעבר הרכב הרי שניתן להרשיעו בגרימת החבלה, גם אם כדורים של יורה אחר הם אלו שפגעו בנאסר, וזאת מכוח דיני שותפות.
כן ישנן ראיות לכך כי המשיב טס לחו"ל מיד לאחר חקירתו במשטרה בנוגע לאירוע ולאחר החרמת נשקו על ידי המשטרה. אשתו של המשיב מסרה במשטרה כי המשיב טס לחו"ל "
באופן פתאומי.... בגלל האירוע החריג שהיה לו ב"ראש קטן"... כי הוא נורא נלחץ מחקירת המשטרה והיה מודאג". אשתו של המשיב אף הודתה כי שיקרה למשטרה כאשר אמרה כי המשיב נסע לחו"ל בעקבות בעיות במשפחתו או עקב חתונת חברו, היא שיקרה וזאת כדי להגן על בעלה כדי שלא יסתבך. כן ישנן ראיות לכך כי המשיב יצר קשר, בזמן היותו בחו"ל, עם אדם בשם מוטי פיקלנר, אשר הינו חברו של המשיב ואשר התקשר לחברת השמירה בה עבד המשיב על מנת לברר האם הוחזר להם נשקו של המשיב על ידי המשטרה. לאחר שנערך על ידי המשטרה תרגיל חקירתי, במסגרתו נאמר לאותו מוטי כי נשקו של המשיב הוחזר לחברת השמירה והודע לאשתו של המשיב כי אין כל בעיה עם הנשק, חזר המשיב באופן מפתיע לארץ. על כן, ישנן ראיות לכאורה לכך כי המשיב ניסה להימלט מן הדין ולשבש הליכי חקירה ומשפט.
אבהיר לענין זה כי לא התעלמתי מטענה שהעלה הסניגור כי הנסיעה לחו"ל הייתה ללא כל קשר לאירוע, ולראיה שהוצגה לעיוני בענין זה. טיבה של ראיה יבחן בבוא העת. אומר רק כי לעת הזו אינני יכול לשלול את האפשרות כי הראיה הופקה לשם גיבוי הטענה הנ"ל. בכל מקרה אותה ראיה אינה מתישבת עם דברי אשתו של המשיב הקושרת את יציאתו לחו"ל לאירוע נשוא כתב האישום, דבר שמתחזק גם בשים לב לנסיבות חזרתו מחו"ל, רק לאחר שנדמה היה לו שהוא אינו דרוש עוד לחקירה שהחשדות כלפיו הוסרו.
לאור האמור לעיל, סבור אני כי יש בחומר הראיות כדי להוות תשתית ראייתית לכאורה שניתן לבסס עליה הרשעה. בבואו של בית המשפט לבחון את הראיות בשלב זה, אין הוא בוחן אותן בראיה של הרשעה סופית, אלא בודק את הפוטנציאל הגלום בהן לצורך הרשעה.
ראה:
בש"פ 7585/99,
זגורי נ. מדינת ישראל, תקדין עליון 99(3), 64.
אמנם יש עוד לבחון את טענות ההגנה העצמית המועלות על ידי ב"כ המשיב וכן לבחון את משקלם של עדויות נאסר וסביחאת, אך לשלב זה ניתן לקבוע כי ישנן ראיות לכאורה. הלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה.
ראה:
בש"פ 8087/95
זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;
בש"פ 1915/95
חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221;
בש"פ 7159/04
אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1767;