כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 4177/05 המיחס לו בשני אישומים עבירות של יבוא סם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 + 19א' לפקודת הסמים המסוכנים וכן עבירה של אחזקת סם שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7 (א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני, להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.
אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים. שני האישומים מיחסים למשיב יבוא לארץ של סם מסוק קוקאין אשר הנאשם הביא מפרו בדרך של החדרת הסם לגופו לצורך הובלתו לארץ. יצוין כי האישום השני מבין השנים מתייחס לאירוע במהלכו נעצר המשיב בנתב"ג כאשר ברשותו הסמים. המשיב ניסה להסתיר חלק מהסמים בשדה התעופה ואולם שוטרי בילוש שהמתינו לו, ככל הנראה על בסיס מידע מוקדם, הבחינו במעשיו ולכדו את הסמים. את יתרת חבילות הסמים פלט מאוחר יותר מגופו. האישום הראשון מתייחס לאירועים קודמים בהם הביא המשיב לארץ סמים מפרו באותה שיטה. אישום זה מבוסס כל כולו על עדותו המפורטת של המשיב עצמו (ראה במיוחד עדותו מיום 6/11/05).
למעשה הודה המשיב בהבאת הסמים לארץ ובאחזקתם בכמויות ובאופן המפורט בכתב האישום. טענתו בחקירתו במשטרה וגם בפני הינה כי כל הסמים הובאו לארץ על ידו היו לצרכי שימושו העצמי בסם. הראיות המבססות את האישום השני הן עדויותיו המפורטות וכן כל ראיות תפיסת הסמים בנתב"ג. הראיות לאישום הראשון הן בעיקרן עדויות המשיב ובבוא העת יהיה על בית המשפט להכריע האם ניתן לבסס אישום על עדותו של נאשם בלבד, זאת כאשר יתכן וחלק עדותו נמסרה בהשפעת סמים ובמיוחד כאשר ניכר בדבריו שהוא מנסה להציף את חוקריו במידע בתמורה ובציפיה להתחשבות עתידית. ואולם ככל שהדבר נוגע לשלב זה של הדיון בפני - ניתן לקבוע כי בתיק ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו.
הסניגור, שכאמור אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה, טוען כי יבוא הסם היה לצרכי שימושו העצמי של המשיב ובהתאם טוען כי על אף חומרת העבירה ניתן להסתפק במקרה זה בשחרורו של המשיב לחלופת מעצר של קהילה טיפולית למכורים לסמים ולחילופין למעצר בית בפיקוח אלקטרוני בביתו. המבקשת מתנגדת לשחרורו ועותרת כי בית המשפט יורה על מעצרו עד לתום ההליכים.
בכל הנוגע לטענת המשיב כי הסמים הובאו לארץ לצרכי שימושו העצמי, סבור אני כי טענה זו אינה מבוססת לפחות בשלב זה של הדיון. אמנם יתכן כי בעדותו יעלה בידי המשיב לשכנע את בית המשפט בגרסתו. לשלב זה קשה לקבל את הטענה, לצורך בחינת עילת המעצר. מעבר לכמות הסם שהובא לארץ, אין בעדותו של המשיב נתונים כלכליים לפיהם ניתן לקבוע כי בתוספת עלויות הטיסה לפרו והשהיה שם עדיין הבאת הסם מפרו לצריכה עצמית משתלמת כספית על פני קנייתו בישראל, במקומות אותם פירט המשיב בעדותו. כאשר מביאים בחשבון את עלות הטיסה והשהייה בחו"ל (בין 1,550$ ל - 2,000$, על פי עדותו) ומחלקים סכום זה על 511 גרם שהביא לארץ, מתקבלת התוצאה של תוספת משמעותית במחיר לכל גרם של סם. לכן נראה כי הנטל שיהיה על המשיב לשכנע כי היה משתלם יותר לנסוע לפרו במטרה ליבא את הסם לשימוש עצמי בלבד, גבוה ביותר.
בהתאם, יש לבחון את עילת מעצרו של המשיב על בסיס ההנחה כי יש בסיס להרשעתו הן בעבירת היבוא של הסמים לארץ והן באחזקת הסמים שלא לצריכה עצמית בלבד.
כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות הנמנות על שרשרת הסחר בסמים, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו -1996. ההלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בעבירות שהן חלק מסחר בסמים. הדבר תלוי בנסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם כאשר בחינתו של כל מקרה היא אינדיבידואלית ומתייחסת, בין היתר, לנסיבות אישיות של כל נאשם ונאשם, עבר פלילי ועוד נתונים מהם ניתן ללמוד על מסוכנות שיחזור לביצוע עבירות דומות. ראה:
בש"פ 5635,5570/03
אברהם אברג'יל נ' מדינת ישראל, תק -על 2003 (2), 6;
בש"פ 9089/03
פיראס רדא נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 2410;
בש"פ 6745/03
מונתסאר דלאיכי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 651;
בש"פ 4823/03
חטיב יאסין נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2448.
על האמור לעיל בהקשר לעבירות סמים יש לשוב ולהזכיר כי כלל הוא כי גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:
"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.
ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."
בש"פ 4414/97
מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.
וכן ראה:
בש"פ 3442/98
מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162,שם נאמר:
"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."
על בית המשפט לבחון בהקשר לכל עבירה ובכל מקרה את נסיבותיו של המקרה ושל הנאשם והמסוכנות האינדיבידואלית הנשקפת, לכאורה, ממעשיו. כבר נפסק כי: