1. המשיב עומד לדין בפני בית משפט זה בשל מעשה שוד מזוין, שזו תמצית תיאורו:
המשיב קשר קשר עם שלושה, על מנת לשדוד חנות צילום בקניון 'אלונים'. הארבעה הצטיידו בכובעי גרב, כפפות ואקדח, וטשטשו את מספר הזיהוי של המכונית עמה התעתדו להגיע למקום השוד.
בשעת בוקר מוקדמת (04:00) של יום 24.9.2006 הגיעו הארבעה לקניון כשהם חבושים כובעי גרב ועל ידיהם כפפות ואחד מהם אוחז אקדח. הם שברו את חלון החנות ואת חלונות התצוגה והדלפקים וגנבו מצלמות ושעונים, כשאחד מן הארבעה אוחז בידו אקדח. שווי שלל השוד - 135,000 ש"ח.
השומר במקום הבחין בארבעה, התקרב וצעק לעברם לעצור. אחד מהם קרב אליו וזרק לעברו פח וצעק לו כי יסתלק. אחר כך נמלטו הארבעה במכונית עמה הגיעו. נתקיים מרדף (שפרטים רבים שלו נפרסו בכתב האישום), במהלכו נסעו הארבעה בפראות, תוך סיכון חיי אדם. המרדף הסתיים בביר אל מכסור, שם נטשו הארבעה את המכונית והתפזרו לכל עבר.
2. משום האירוע אותו תיארנו זה עתה מיוחסות למשיב עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד מזוין, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, המסתייע ברכב לביצוע פשע, שינוי זהות רכב, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
3. המבקשת עותרת לעצור את המשיב, שנתפס לבדו מתוך כל הארבעה, עד תום הליכים. המשיב עצמו אינו כופר באירוע השוד שתואר למעלה, על המרדף המשטרתי המקיף שתואר בפירוט בכתב האישום. טענתו מתמקדת בכך, שהוא עצמו לא היה שותף לכל האירוע, משמע הוא איננו מן הארבעה הללו שהשתתפו במעשה השוד. אין הוא קשור לכל האירוע כלשהו, וממילא אין לתביעה כל ראיה הקושרת אותו לאירוע, גם לכאורה, כך טענתו.
4. משום שזו היתה עמדת המשיב, ב"כ המבקשת מיקד את טענותיו, ככל שהדברים צריכים לשאלת קיומה של תשתית ראיה לכאורה להוכחת האישום, בהצבעה על הראיות, המוכיחות את מעורבותו של המשיב באירוע השוד, שכאמור איננו מוכחש. הסניגורית ביקשה, בתורה, לשכנע, כי אין בכל הראיות שבידי התביעה כדי לקשור את מרשה לאירוע. בכך נעסוק עתה.
5. אין חולק, כאמור, על אירוע השוד והאירועים שבאו אחריו, משמע המרדף המשטרתי אחר המכונית עד הגעתה לביר אל מכסור, שם ננטשה, בכניסה לכפר. ארבעת השודדים יצאו מן המכונית ונפוצו לכל עבר בתוך הכפר. שניים מהם נכנסו לתוך בית משפחת אבו סמרה וביקשו מקלט, אך גורשו ויצאו כלעומת שנכנסו. אדם אחר הגיע למסגד, וכיוון שעורר את חשדו של מי שהיה במסגד - הוא נתבקש לתת לו תעודת זהות וכך עשה, ואחר כך ברח מן המסגד כשהוא מותיר אחריו את תעודת הזהות, וזו שייכת לאדם בשם סאלם. המשיב עצמו נתפס במרחק לא רב ממקום נטישת המכונית.
6. מתוך נסיבות אלה (ואחדות נוספות אותן נציין מייד) מבקש ב"כ המבקשת לתמוך את הוכחת מעורבותו של המשיב במעשה השוד, כאחד מן הארבעה שאת מעשיהם תיארנו למעלה. המשיב הנו תושב הדרום (ליד באר שבע), ונתפס בצפון הרחוק בשעת בוקר מוקדמת (04:30). הוא נתפס סמוך למקום בו היתה המכונית הנטושה ששימשה את השודדים. ולא זו בלבד שהוא לא סיפק כל הסבר להימצאו בשעת בוקר מוקדמת שכזו במרחק כ-400 ק"מ ממקום מגוריו - הוא שתק משך כל החקירה כולה. אותו סאלם, שתעודת הזהות שלו נותרה במסגד, הוא מאותו שבט אליו משתייך המשיב. השניים מתקשרים זה לזה גם מתוך העובדה, כי לפני כחמישה חדשים נרשם דו"ח תנועה, ממנו עולה, כי המשיב ואותו סאלם נסעו יחדיו במכונית (של המשיב). והמכונית - זו ששימשה את השודדים - היא שייכת לפלוני המתגורר בדרום, משמע כמו המשיב.
7. אלו הן, איפוא, הראיות, עליהן מבקש ב"כ המבקשת להיתמך, בבניית התשתית הראייתית להוכחת מעורבותו של המשיב באירוע השוד. האם יש בכל אלה כדי להוכיח, בבוא העת, מעבר לכל ספק סביר, את העובדה, כי המשיב אמנם השתתף בשוד? לטעמי שאלה זו צריך שתיענה בחיוב. כלל האירועים עד להגעת המכונית המדוברת לכפר ביר אל מכסור אינם שנויים במחלוקת. מייד אחר כך נתפס המשיב בכפר, לא הרחק מן המכונית הנטושה. אמנם נכון הוא, כי אין כל ראיה ישירה, המצביעה על כך שהוא יצא מן המכונית. אלא שחלל זה יכול שיתמלא מתוך הראיות הנסיבתיות שמנינו למעלה, ודאי מתוך הצטברותן יחדיו. הימצאו סמוך למכונית יכול אמנם להיות תמים, בחינת צירוף מקרים גרידא. אלא שאחר כך אנו מוצאים את העובדה, כי האיש הוא תושב הדרום הרחוק, ומה לו כי יעשה בישוב צפוני, המרוחק ממקום מושבו כ-400 ק"מ? הנה לנו נדבך נוסף לשלילת הנוכחות התמימה של המשיב במקום. לכך יש להוסיף את השעה בה נתפס, וכאן אנו מוצאים שני יסודות, הקושרים את המשיב לאירוע: ראשית - מה לו, לתושב הדרום הרחוק, כי יעשה במקום מרוחק מאוד מביתו - בשעת בוקר כה מוקדמת; ושנית - סמיכות הזמנים שבין שעת הגעתה של המכונית לכפר, ושעת הימצאו של המשיב בכפר בעת שנתפס, גם פוגמת פגימה נוספת באפשרות לצירוף מקרים שארע כאן. לכך אנו מוסיפים את העובדה, כי האדם שבמסגד, שנהיר כי ניסה למצוא מקלט מפני המשטרה, הותיר אחריו תעודת זהות של פלוני סאלם, והרי הוא בן לאותו שבט של המשיב. אמנם יכול, כפי שמבקשת הסניגורית לטעון, כי אותו אדם שנכנס למסגד איננו כלל סאלם, כי אם מי שגנב לו את תעודת הזהות ומסר אותה למי שהיה אותה שעה במסגד. אלא שיתכן גם, שהיה זה אותו סאלם שנכנס למסגד וביקש מקלט ואחר כך ברח ממנו, ואפילו לא היה זה סאלם, הרי תעודת הזהות שלו, כשהוא בן לאותו שבט של המשיב, מוסיפה נדבך נוסף, המקטין את ההסתברות לצירוף מקרים תמים של הימצאות המשיב במקום ובזמן בהם אנו מדברים. ועל כל אלה מתווספת העובדה, כי המשיב בחר לשתוק משך כל החקירה. שתיקה זו, המהווה חיזוק לראיות התביעה, מבססת את האפשרות, כי הימצאותו של המשיב באותן נסיבות לא היתה תמימה, ולא בצירוף מקרים אנו מדברים כאן. אדם תמים לא היה ממלא פיו מים כי אם מסביר את פשר הימצאו בנסיבות בהן נתפס. בהקשר זה נזכיר, כי הסניגורית ביקשה לשכנע, כי המשיב בחר לשתוק בחקירה הואיל והוא מנהל רומן עם אשה נשואה בישוב ביר אל מכסור, ואם היה מוסר כך לחוקרים - כי אז היה מסכן את חייה. טענה זו היא בעייתית, ולו מכיוון שהיה בידי המשיב לומר לחוקריו את עמדתו זו, משמע כי הוא מנהל רומן וגו', בלא שיאמר להם פרטים מזהים אודות האשה. הוא בחר לשתוק שתיקה מוחלטת, ובכך יש כדי לשלול את אפשרות הימצאותו התמימה במקום ובזמן המדוברים, קרי בישוב ביר אל מכסור, סמוך ליד המכונית ששימשה למעשה השוד וננטשה זמן קצר קודם לכן בידי נוסעיה השודדים, מאות קילומטרים ממקום מושבו של המשיב, ובשעת בוקר מוקדמת, כשאחד מן הנמלטים אף הוא מן הדרום, בנו של אותו שבט אליו משתייך המשיב, והמכונית - של תושב הדרום.
8. הסניגורית הנכבדה מנתה, בטיעוניה, סימנים שליליים אחדים מתוך תיק החקירה, כשהיא מצביעה על מקומות במסכת הראיה, שאינם קושרים את המשיב למעשה השוד, כגון עדותם של בני משפחת אבו סמרה, שאליה פרצו שניים מן השודדים וביקשו מקלט, כשבני משפחת אבו סמרה לא יכלו לזהות את המשיב כאחד מן השניים. היא הצביעה עוד על ליקויים בחקירה, כגון שהמשטרה לא ערכה בדיקות מעבדה, לא חקרה את בעליו של המכונית ששימשה בשוד, וכיו"ב. לטעמי בכל אלה אין כדי לשלול את קיומה של תשתית ראיה להוכחתן של העובדות הקושרות את המשיב לאירוע השוד, לכאורה. כך, עדויותיהם של בני משפחת אבו סמרה, שלא יכלו ליתן זיהוי של מי שנכנס אליהם הביתה, ודאי לא יכולות לשלול את הראיות הקושרות את המשיב לאירוע. כל שניתן לומר עליהן, כי הן לא פועלות את פועלן נגד המשיב. אך אין בהן כדי להוכיח, כי הוא לא היה באירוע, או אף לעורר ספק סביר בדבר מעורבותו. אין בעדויות אלה, שאין בהן כל יסוד חיובי, כדי לפגום מן הקיים. הוא הדין ביחס לליקויים, שלטענת הסניגורית הנכבדה לקתה בהם החקירה. אינני משוכנע, כי אלו הם אמנם ליקויים, ודאי לא ליקויים של ממש, ולחלקם ניתנו הסברים סבירים, כגון העובדה, שבעל המכונית לא נחקר. מסתבר, כי החוקרים ניסו, ואולי עוד ינסו, להביאו לחקירה, אלא שהדבר עדיין לא עלה בידיהם. מכל מקום, הבאתו לחקירה לא תוכל, כך נראה לי, אלא להוסיף למבקשת, ולא לסייע בידי המשיב.
9. סיכומה של נקודה, ראיות לכאורה להוכחת מעורבותו של המשיב במעשה השוד מוכחת, גם אם בראיות נסיבתיות. אמנם לא ראינו כל ראיה ישירה, הקושרת את המשיב לאירוע. לא ראינו עדות, לפיה הוא יצא מן המכונית ומייד נתפס. אלא שהוכחת המעורבות של המשיב באירוע יכולה להיעשות בראיות נסיבתיות, ואלה קיימות בשפע, ועליהן עמדנו למעלה, והן שוללות, בזו אחר זו, נדבך אחר נדבך, את נוכחותו התמימה במקום ובזמן המדוברים, עד כי הן מבססות, למעלה מכל ספק סביר, כי המשיב אמנם יצא מאותה מכונית, יחד עם שלושת חבריו, שנפוצו לכל עבר בכפר, ומייד אחר כך נתפס בידי השוטרים. לא די בכך שיתקיים ספק כלשהו בהוכחה, כי אם צריך שיתקיים ספק סביר לאשמה. על כן יתכן אמנם, כי המשיב נכח נוכחות תמימה במקום, אלא שאפשרות זו היא בעלת הסתברות קלושה ביותר, הנמוכה מן ההסתברות הצריכה לביסוסו של ספק סביר, להבדיל מספק סתם.
10. בעלי הדין לא נחלקו בשאלת קיומה של עילת מעצר, אם תימצא תשתית ראיה לכאורה להוכחת האישום. השאלה שאנו נותרים עמה היא שאלת קיומה של חלופה למעצר, כשהמבקשת סבורה, כי אין כל אפשרות להשיג את תכלית המעצר בחלופה, בעוד המשיב מבקש לשכנע, כי חלופה שכזו יש בנמצא, והיא עשויה להשיג את תכלית המעצר.
11. תכלית מעצרו של המשיב נעוצה בשניים: האחד - המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור אם ישוחרר, והאחר - החשש מפני שיבוש מהלכי משפט. ככל שהדברים צריכים ליסוד הראשון מבין שני אלה, לחובת המשיב עומדת חומרת העבירה, שוד של ארבעה בני אדם באמצעות אקדח, והסכנה לחיי אדם הטבועה בכגון דא, כמו גם הפגיעה ברכוש הציבור, ואף הוא צריך הגנה של החוק עליו. לטובת המשיב ניתן לראות את העובדה, כי עניין לנו באיש משפחה, נשוי ואב לשבעה. הסניגורית ביקשה להצביע על כך, שעניין לנו באדם נורמטיבי, שהרי בעברו אין אלא הרשעה אחת בפלילים. אלא שבכך אין כדי להצביע על נורמטיביות, כאשר העבירה האחת אותה עבר היא משנת 2001, והיא הביאה למאסרו משך 10 חדשים, ויכול ומאז הוא בחר את דרך הפשע כי תהא דרכו. את זאת איננו יודעים. עברו הפלילי יכול, איפוא, להיזקף גם לחובתו.
12. היסוד השני הוא, כאמור, האפשרות לשיבוש מהלכי משפט. שלל האירועים שארעו לאחר אירוע השוד, משמע המנוסה המטורפת במכונית, תוך עקיפתו של מחסום משטרה, מרדף ארוך שנסתיים בביר אל מכסור, שם נפוצו ארבעת השודדים לכל עבר, מצביעים על מי שמורא החוק אינו נר לרגליהם, ובכללם המשיב. הדבר מבסס את החשש, שמא המשיב ינסה להימלט מן הדין, אם ישוחרר. השתיקה של המשיב בחקירה מוסיפה נדבך נוסף ומלמדת עליו כעל מי שלא ישתף פעולה עם שלטונות החוק, ובהם בית המשפט שישפוט אותו. השחרור בתנאי ערובה מבוסס על אמון שנותן בית המשפט בנאשם המשוחרר, ואמון שכזה אינני יכול לתת בנאשם, משום כל הנסיבות שמניתי למעלה.
13. משום כל אלה אני סבור, כי אין מקום לשחרורו של המשיב, גם בתנאים מחמירים של מעצר בית עם פיקוח והפקדה כספית, כפי שמבקשת הסניגורית כי נעשה. שחרור שכזה לא יבטיח, כי המשיב לא ישוב על מעשים עברייניים דוגמת זה שעשה, לכאורה, לפי כתב האישום, כפי שהוא לא יוכל להבטיח, כי המשיב לא יימלט מן הדין.
על כן הנני מורה על מעצרו של המשיב עד תום הליכים.
ניתנה היום כ"ז בתשרי, תשס"ז (19 באוקטובר 2006) במעמד הצדדים.