העורר נעצר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו בתיק פלילי 001769/05בהתאם להחלטת בית משפט השלום (כב' השופטת קנטור), שניתנה ביום 28/9/05, בתיק ב"ש 2008/05.
המשיבה - המאשימה, ייחסה לעורר - הנאשם, שתי עבירות של איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז, בכך שביום 8.8.05, איים הנאשם על גב' מוניקה אלוש, פקידת סעד לחוק הנוער, להלן "המתלוננת", בפגיעה שלא כדין בגופה ובחייה, עת פנה אליה במשרדי הרווחה בעיר נשר באומרו כי הוא: " ישרוף אותה ואת הלשכה", ישב בבית סוהר ואינו חושש מכליאתו שוב. הוא גם איים בחטיפת ילדתו, באומרו כי: "יעלים את המתלוננת ויתאבד על כולם", בכוונה להפחידה או להקניטה.
בעקבות האירוע הנ"ל, שיקרא להלן "האירוע הראשון", נחקר העורר ושוחרר לביתו על ידי קצינה ממונה ובתנאי שימנע מליצור עם המתלוננת כל קשר. אולם, ביום 7.9.05, בשעה 13:30, שוב איים העורר על המתלוננת בבית המשפט השלום לנוער בחיפה, בכך שאמר לה כי אין לו מה להפסיד והיא "תשלם על זה", בכוונה להפחידה או להקניטה.
בית משפט קמא, סבר כי חלופת מעצר טובה ככל שתהיה, לא יהיה בה כדי לאיין את מסוכנות העורר, משום שלא ניתן לתת בו כל אימון, עקב הרשעותיו הקודמות שכללו עבירות שונות בתחום הרכוש, האלימות, והפרת הוראה חוקית, שאף בגין חלקן נשלח אל מאחורי סורג ובריח.
בימ"ש קמא קבע כי לא הוצגה בפניו כל חלופת מעצר ראויה אשר תאיין את המסוכנות הטמונה בהתנהגות העורר וכי גם אם הייתה כזו, אין בה ולא יכולה להשיג את מטרת המעצר.
העורר מלין על כך שבית המשפט לא קיים את חובתו ולא בחן קיומה של חלופת מעצר ואף לא נתן
לעורר הזדמנות להציג בפניו חלופות מעצר כלשהן. עוד טען העורר כי בימ"ש קמא לא הסתייע בשירות המבחן ולא אפשר לו לעשות שימוש בזכות הבסיסית של הגשת תסקיר מעצר בעניינו.
הסנגור המלומד, ב"כ העורר, ניסה בפתח דבריו לטעון להעדרן של ראיות לכאורה, אך בסופו של יום הוא לא הדגיש טענה זו, ברם הוסיף וטען כי העורר לא עשה דבר למימוש האיום, דבר המלמד על העדר קיומה של סכנה מטעמו ואף המתלוננת, לדבריו, מאששת זאת בדבריה במשטרה, שם מסרה כי האיום לא הופנה אליה והיא עצמה לא חשה מאוימת.
אמנם העורר צבר הרשעות קודמות, אך אלו היו בעיקר בתחום הסמים והרכוש. הוא נגמל מסמים, לגירסתו, ומאז 2002 לא נרשמו לחובתו הרשעות קודמות.
המשיבה סבורה כי החלטת בימ"ש קמא סבירה ונכונה. העורר הפר את האימון שנתנה בו קצינת המשטרה עת שחררה אותו לאחר האירוע הראשון. הסכנה מטעם העורר היא לא ערטלאית אלא ממשית ודי בעיון בהרשעותיו כדי להבחין באופן ברור בסכנה זו, לכן היא הציעה שביהמ"ש ידחה את הערר.
מאז תיקון חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996, הוטלה בדין החובה על בית המשפט לבחון - בכל מקרה, קיומה של חלופת מעצר ובית המשפט לא יצא ידי חובתו אם לא יבחן זאת. המחוקק אף העמיד לרשות בית המשפט כלי עזר חשוב ביותר, שיש ביכולתו להעמיד בפני בית המשפט תמונה ברורה ומלאה בעניינו של העורר, לרבות רמת ומידת הסכנה הנשקפת ממנו למתלוננת ולציבור.
אמנם חלופת המעצר מבוססת גם על האימון שביהמ"ש נותן בנאשם ובסוגיה זו ראה ועיין: בש"פ 7511/03 יצחק פס נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003 (3) 761. בש"פ 4901/05 - חמזה סלים נ' מדינת ישראל . תק-על 2005(2), 3236 ,עמ' 3237. בש"פ 7214/01 - מאיר חזן נ' מדינת ישראל . תק-על 2001(3), 1543 ,עמ' 1544 ובש"פ 6558/05 - מדינת ישראל נ' מאיר עמר ואח' . תק-על 2005(3), 390 ,עמ' 393, שם נאמר:
"לצורך שחרור בחלופת מעצר יש הכרח בקיום אימון בסיסי כי תנאי החלופה יישמרו על ידי הנאשם. "
אני ער להתנהגותו של העורר הראויה לכל גינוי והוקעה וכן לחובת בימ"ש להעניק לעובדי הציבור את ההגנה הראויה, למען ימלאו את תפקידם ללא מורא, חשש ופחד, יחד עם זאת, על ביהמ"ש לאזן בין מכלול האנטרסים המתנגשים בסוגיות אלו, ובעיקר אלו של הקורבן ואלו של הנאשם.
עיינתי בהחלטת בימ"ש קמא ובחנתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי היה ראוי שיוגש בעניינו של העורר תסקיר מעצר שיבחן גם כן, את חלופת המעצר שתוצע על ידו ורק אז יכריע בימ"ש באם החלופה המוצעת, אינה ראויה ואין בה כדי להשיג את מטרת המעצר ותכליתו.
מכל האמור לעיל אני מחליט לקבל את הערר ולהורות על החזרת הדיון בעניינו של העורר בפני בימ"ש קמא, על מנת שיורה על הגשת תסקיר מעצר ויבחן חלופות המעצר שיוצעו על ידו וכי עד לסיום תהליך הבחינה הנ"ל ישאר העורר במעצר.
ניתנה היום' ו' בתשרי התשס"ו (9 באוקטובר 2005) במעמד ב"כ העורר, העורר וב"כ המשיבה.