1. ביום 1.5.06 הוגש נגד המבקש לבית משפט זה כתב אישום המייחס לו יחד עם אחיו, רונן בן ויצמן משה (להלן: "רונן") עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 334+335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"); החזקת סכין - עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין ואיומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
2. על פי הנטען בכתב האישום, כפיר נחום (להלן: "כפיר") ותומר נחום (להלן: "תומר") (להלן: "המתלוננים") הינם אחים המתגוררים בשיכון ג' בטבריה,שם מתגוררים אף המבקש ואחיו רונן.
בין המבקש ואחיו לבין המתלוננים הייתה היכרות מוקדמת.
ביום 25.1.06 הגישו כפיר ורונן תלונה בתחנת משטרת טבריה כנגד המבקש על כך שחתך את צמיגיה של ניידת משטרתית שהחנה כפיר בסמוך לביתו (להלן: "התלונה"). בעקבות הגשת התלונה, נעצר המבקש ביום 5.2.06, נחקר תחת אזהרה ושוחרר בתנאי ערובה.
ביום 14.3.06 בסמוך לשעה 22:30 היה תומר בדרכו אל בית חברתו וחלף בסמוך לחנות מכולת בשיכון ג' בטבריה. המבקש שהיה במקום, פנה אל תומר וקילל את אחיו -כפיר ורונן על כך שהגישו תלונה נגדו במשטרה. תומר התעלם מהמבקש והמשיך בדרכו. המבקש הלך בעקבות תומר, שלף סכין ואיים לדקור את תומר ואת אחיו. רונן, שאף הוא היה במקום, ניגש אל תומר ואיים כי הם ירצחו את תומר ואחיו עקב הגשת התלונה. המבקש ניסה לדקור את תומר באמצעות הסכין, אך תומר הצליח להתחמק ממנו ולהתרחק מהמקום. תומר התקשר אל כפיר, דיווח לו על אודות מה שהתרחש וביקש ממנו להזמין משטרה. כפיר דיווח למשטרה אודות האירוע, וכעבור מספר דקות אסף ברכבו את תומר מהמקום והשניים נסעו לכיוון ביתם. המתלוננים הגיעו ברכב בסמוך לבית מגוריהם, החנו את הרכב והמתינו בו להגעת המשטרה. אותה עת, הגיעו המבקש ורונן ברכב מסוג סובארו הנהוג על ידי רונן, כשלצידו יושב המבקש. רונן עצר את רכבו במקביל לרכב בו ישבו המתלוננים, המבקש ירד מהרכב וניגש אל רכבם של המתלוננים ונעמד בסמוך לחלון הנהג. המבקש פנה אל כפיר והחל להתווכח עמו בנוגע לתלונה. באותה עת איים רונן שישב ברכב על המתלוננים באומרו "אם אחי ישב בכלא בגללכם אני אשב עליכם בכלא". כן איים המבקש על המתלוננים כי הם יגרמו נזק למכוניות משפחתם.
כעבור מס' דקות, הגיעו שני אחים נוספים של המתלוננים למקום. כפיר ירד מן הרכב על מנת להרגיע את אחיו ולמנוע התלהטות יצרים. תומר ירד אף הוא מן הרכב והמבקש רץ לכיוונו כשבידו סכין ודקר באמצעותה את תומר 3 דקירות באיזור עמוד השדרה, בחזה ובמותן השמאלית. לאחר מכן נמלט המבקש בריצה מן המקום. עובר לכך, נהג רונן את רכבו במהירות ובדרך רשלנית ופגע בעת בריחתו מהמקום ברגלו של תומר שעמד על הכביש.
כתוצאה מהמעשים הנ"ל, נזקק תומר לטיפול רפואי ואושפז בבית החולים, כמו כן נגרמה לו המטומה במותן שמאל.
3. א. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
ב. בישיבה מיום 9.5.06 הסכים ב"כ המבקש לקיומן של ראיות לכאורה נגד המבקש אולם ביקש להורות על קבלת תסקיר מעצר של שירות המבחן בעניינו של המבקש. חרף התנגדות המשיבה, הורתי על קבלת תסקיר מעצר.
4. מתסקיר המעצר שנתקבל בעניינו של המבקש עולה, כי המבקש החל את מעורבותו הפלילית עוד בהיותו נער וריצה עונשו מאסר ומהאחרון הוא השתחרר בחודש 12/2005. התרשמות שירות המבחן הייתה, כי המדובר באדם בעל קשיי התנהגות והסתגלות חברתית כבר מהיותו בגיל צעיר. הקושי בהצבת גבולות למבקש, חוסר בדמויות סמכותיות ומכוונות וההיגררות אחרי חברה שולית, הביאו אותו להפנמת דפוסי התנהגות פוגעניים ועבריינים. להערכת שירות המבחן, באם ישוחרר המבקש לחלופת מעצר, הסבירות שהתנהגותו האלימה תישנה הינה גבוהה, בעיקר נוכח ההיכרות המורכבת והבעייתית עם המתלוננים הגרים בסמוך לבית הוריו. חלופת המעצר אותה הציע המבקש - בית הוריו - נמצאה לא ראויה בעיני שירות המבחן, ובהעדר חלופת מעצר אחרת המוצעת על ידי המבקש, המליצה קצינת המבחן על אי שחרור המבקש לחלופת מעצר.
5. נוכח האמור בתסקיר המעצר, הסכים ב"כ המבקש בישיבה מיום 24.5.06 על הארכת מעצר המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת תוך שמירה על זכותו של המבקש להגיש בקשה לעיון חוזר בעתיד באיזוק אלקטרוני. לאור זאת, הורתי על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.
6. א. ביום 10.7.06 הגיש המבקש בקשה זו לעיון חוזר על פי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). בבקשה זו ביקש המבקש להורות על חלופת מעצר בית מלא ובאיזוק אלקטרוני בבית גיסתו גב' שולמית משה המתגוררת בטבריה שיכון הדייגים, והוסיף כי בעבר אישר בית משפט השלום בטבריה את מינויה של גב' משה, כמפקחת על רונן, ולא הייתה כל תקלה בעניין זה.
ב. בדיון שהתקיים בפניי ביום 13.7.06, חזר ב"כ המבקש על טענותיו, ואף ביקש לשלוח את המבקש לקבלת תסקיר מעצר משלים.
מנגד, התנגדה ב"כ המשיבה בתוקף לשחרור המבקש באיזוק אלקטרוני, היא טענה כי לפני שבית המשפט יבחן אם יש מקום לשחרר את המבקש באיזוק אלקטרוני, עליו קודם לקבוע אם יש מקום בכלל לשחרור המבקש בחלופת המעצר וזאת ללא שום קשר לחלופה המוצעת. ב"כ המאשימה סבורה כי בענייננו, אין מקום כלל לשחרור המבקש לחלופת מעצר בכלל ובפרט באיזוק אלקטרוני. הפנתה למסוכנותו של המבקש, עברו הפלילי המכביד, וכי למרות גילו הצעיר הספיק המבקש לרצות מאסרים קודמים. ציינה עוד, כי בנוסף לכתב אישום זה תלוי ועומד נגד המבקש מאסר על תנאי בר הפעלה, וכי לאחר ביצוע העבירה נשוא כתב אישום זה, ברח המבקש כחודש ימים ורק לאחר מאמצים רבים אותר כאשר במהלך תקופת זמן זו, נפתחו נגדו תיקי משטרה נוספים.
7. נוכח הסכמת המבקש לקיומן של ראיות לכאורה, מתייתר הדיון בשאלה זו, והשאלה שנותרה לדיון הינה אם יש מקום בנסיבות העניין לשחרר את המבקש בחלופת מעצר. אין כל ספק כי העבירות המיוחסות למבקש מקימות נגדו את חזקת המסוכנות על פי סעיף 21(א) לחוק המעצרים, והשאלה שאנו מצווים להכריע בה, האם הצליח המבקש להפריך את חזקת המסוכנות נגדו והאם ניתן לשחרר אותו בחלופת מעצר. בבש"פ 4414/97
מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח', תק-על 97(2), 59 קבעה כב' השופטת דורנר כי:
"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות"
כתב האישום המיוחס למבקש, מלמד לכאורה על התנהגות אלימה של המבקש שלא קדמה לה כל התגרות מצד המתלוננים. המתלוננים הגישו תלונה נגד המבקש בגין ניקוב צמיגי ניידת משטרה אותה החנה אחד המתלוננים ליד ביתו. מעצרו של המבקש וחקירתו במשטרה בגין אירוע זה, לא הרתיע אותו, והדבר לא היווה עבורו נורה אדומה אלא המשיך במעשיו, איים על המתלוננים, ניסה לדקור אחד מהם, לאחר שלא הצליח נסע ברכבו למקום מגוריהם של המתלוננים, ודקר אחד מהם. מעשיו של המבקש מעידים על סף גירוי נמוך ועל נכונות להסתבך בפלילים ללא שום רתיעה מתוצאות מעשיו. אין להכביר מילים ולא פעם נאמר על ידי בית המשפט העליון כי האלימות הפכה לנגע בחברה הישראלית, ומצווים אנו בתור מערכת משפטית להוקיע אותה מן החברה ולפעול ביד קשה נגד הנוקטים בדרך של אלימות בלי שום קשר למניע שלהם. בבש"פ 3022/01 משה עמרה נ. מ"י, תק-על 2001 (2) 320 נקבע:
"השימוש באלימות בחברה הישראלית הפך לנגע, והשימוש בנשק קר או חם ליישובם של סכסוכים, שוב אינו תופעה שחריגים חוטאים בה, והיא נחלתם של רבים, ובכללם בני נוער. על מנת לבער את הנגע או לפחות לצמצם את היקפו, ראוי כי בית המשפט יבהיר בפסיקה עקבית, מי שכך נוהג, אחת דינו: לשלם על כך בשלילת חירותו, גם בטרם הורשע"
אמנם תסקיר המעצר התייחס לחלופת המעצר בבית הוריו של המבקש, עם זאת התייחס התסקיר למסוכנותו של המבקש והאפשרות בכלל לשחרורו לחלופת מעצר, התסקיר בעניין זה היה שלילי. להערכת שירות המבחן, אם ישוחרר המבקש, ישנה סבירות גבוהה, כי התנהגותו האלימה תישנה, מה שיכול ללמדנו כי שחרור המבקש בחלופת מעצר של איזוק אלקטרוני אין בה כשלעצמה כדי לנטרל את מסוכנותו של המבקש. גם אני שותף לדעתו של שירות המבחן, נסיבות המקרה שלפנינו מלמדות, כי בפנינו אדם בעל דפוס התנהגות אלימה ומסוכנת, שלא נרתע ממאומה וקיימת סבירות של ממש שהוא יחזור על מעשיו, היה וישוחרר בחלופת מעצר.