1. זוהי בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים, על פי כתב האישום שהוגש נגדו בבימ"ש זה (בתיק פ"ח 1029/04), ובו מיוחסות לו העבירות הבאות: עבירת
חטיפה לשם חבלה או עבירת מין;
שתי
עבירות אינוס; תקיפה הגורמת חבלה של ממש;
שתי
עבירות הדחה בחקירה;
ועבירת הסתייעות ברכב לביצוע פשע.
2. המדובר הוא - כך על פי כתב האישום - בעבירות שביצע המשיב במתלוננת (קטינה - ילידת 28.11.87) אשר אותה לא הכיר, אישית, עד עובר לאירועים נשוא העבירות האמורות.
על פי הנטען,
באישום הראשון שבכתב האישום, הציע המשיב למתלוננת - בראותו אותה מהלכת ברחוב, ביום 15.10.04 באשקלון, וכשהוא נוסע בריכבו - להיפגש עימו בערב לצורך בילוי רומנטי. ואכן, באותו ערב, ולאחר שהתקשר אליה מס' פעמים, הסכימה לצאת עימו לבילוי, אך התנתה זאת בכך שחברתה (קרובת משפחתה), בשם אורטל, תתלווה אליה, ותוך שדאגה להבהיר לו כי אין מדובר בפגישה רומנטית.
המשיב אסף את המתלוננת, את אורטל ובחור בשם מוטי אליהו (להלן:"
מוטי") ויחדיו נסעו הארבעה למועדון בתל אביב, שבו בילו, וכשתוך כדי הבילוי דחתה המתלוננת את נסיונותיו של המשיב לנשק לה. סמוך לשעה 04:30 הודיע המשיב, כי הוא נוסע חזרה לביתו שבבית שיקמה, בטענה שעליו להשיב את הרכב לחבר. למרות שהמתלוננת וחברתה אמרו למשיב שהן מעדיפות להמשיך בבילוי במועדון, נאלצו להיכנס לרכב, ובמהלך הנסיעה אף דרשו ממנו להורידן מהרכב או להחזירן לתל אביב, אך הוא סירב והמשיך בנסיעה דרומה. במצב זה, נדברו השתיים לנסות לברוח מהרכב בהזדמנות הראשונה, לכשיתאפשר הדבר (היינו, כשהרכב יאלץ לעצור). ואכן, בעצירת הרכב לפני רמזור אדום, בצומת עין הקורא, ברחה אורטל מהרכב ואחריה יצא מוטי. המתלוננת שישבה במושב האחורי ניסתה, אף היא, לצאת מהרכב, אך המשיב אחז בחצאיתה ומנע זאת הימנה, ולאחר שסגר את דלתות הרכב המשיך בנסיעה, כשהיא נותרת בגפה עימו.
המשיב לא שעה לבקשותיה של המתלוננת להחזירה אל אורטל או לאפשר לה לצאת מהרכב, ואף הגביר את מהירות נסיעתו לכיוון יבנה. במהלך נסיעה זו, אף ניסתה המתלוננת לפתוח את דלת הרכב, אך המשיב אחז בה בחוזקה בפניה ובידה, והבהיר לה כי עוד "תשלם על הכל". ואכן, סמוך לפני יבנה הסיט המשיב את הרכב מהכביש ועצר בדרך צדדית. שם עבר למושב האחורי בו ישבה המתלוננת, ולאחר שאמר לה כי עתה "תשלם" על התנהגותה, כ"ילדה רעה", תפס את ידייה בכוח. אולם, זו התנגדה והצליחה לשרוט אותו בפניו ובצווארו. הדבר העלה את חמתו של המשיב אשר, ובתגובה, סטר לה. המתלוננת שהבינה מה מצפה לה, התחננה בפניו בבכי ובדמעות, כי לא יאנוס אותה ואף טענה כי, כביכול, נגועה היא באיידס. אך המשיב לא שעה, הרים את חצאיתה, הוריד את תחתוניה, ליקק את חזה וצווארה, פשט את מכנסיו, פיסק את רגליה והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה, הגם שהמתלוננת אמרה לו שהיא במחזור, והמשיב גם נוכח בכך כשחש בטמפון באיבר מינה ובדימום, ואף על פי כן, החדיר את איבר מינו, כשהטמפון באיבר מינה. תוך כדי בעילתה, תפס הוא בחוזקה בלחייה - תוך שהוא מכאיב לה, וכדי להתגבר על התנגדותה - וכן החדיר את לשונו לתוך פיה והמשיך לבעול אותה. בשלב מסויים, וכשראה שאינו מגיע לסיפוקו המיני, הניח לה, כשהיא מדממת באיבר מינה, ואיפשר לה להתלבש. תוך כדי כך, וכשחזר להתיישב במושב הנהג, איים עליה כי אם תתלונן נגדו, כי אז ישרוף אותה, וכדי להמחיש את האיום קירב סיגריה בוערת לזרועה וגרם לה לכוויה. אחר זאת, המשיך הנאשם בנסיעה דרומה, וכשהמתלוננת מתחננת אליו, בבכי ובצעקות, כי יניח לה לרדת מהרכב; והוא, אכן, הבטיח לה לקחתה לביתה, וזאת, לאחר שאיים כי אם תתלונן נגדו, כי אז יתאבד; ולהמחשת איום זה, הפעם, קירב סכין לצווארו שלו. אולם, המשיב לא עמד בהבטחתו ונסע למושב בית שיקמה - שם החנה את הרכב הנ"ל ועלה על רכב אחר השייך לו ("
סובארו") ובו הושיב את המתלוננת לידו במושב הקידמי, תוך שהוא דורש ממנה לעלות לביתו כדי להתקלח. היא סירבה לכך, והחלה לצעוק לעזרה לעבר אדם שנראה במקום. אולם, המשיב איים עליה לבל תצעק, ומשם נסע לפרדס סמוך. שם העביר אותה למושב האחורי ובעל אותה בשנית, וכשאף לא איפשר לה להסיר את הטמפון אשר החריף את כאבי הבעילה, ותוך שהבהיר לה, כי זהו, בדיוק, רצונו - להכאיב לה; ובזו הפעם, הגיע לסיפוקו המיני.
אחר זאת, הניח סכין על צווארה של המתלוננת, ותוך שהוא צועק בקול כי הוא מתלבט אם להרוג אותה או לשחררה. לבסוף, הסיע אותה לאשקלון, תוך שהוא מקלל, בוכה ומתחנן בפניה לבל תתלונן נגדו. גם בהגיעו ליד ביתה דחף אותה החוצה מהרכב, וכך גרם לה לשריטה בכתפה, ותוך שהוא ממשיך לאיים עליה, בסמנו לה בתנועת יד כי יהרוג אותה.
עקב כל האמור, נגרמו למתלוננת שיטפי דם בידיה; כוויה בזרועה ושריטה בכתפה, כאמור; וחבלות באיבר מינה.
למחרת, ביום 16.10.04 בשעת ערב - כך נטען
באישום השני - פנתה המתלוננת לאחד בשם ניר המתגורר, אף הוא, בבית שיקמה, וזאת, כדי לקבל הימנו את פרטיו של המשיב. כן, אמרה לאותו ניר כי ברצונה "להחזיר" לנאשם על כך שתקף אותה.
בסיכומו של דבר, סוכם על פגישה בביתו של אחד בשם תומר אשואל, ולשם הגיעו המתלוננת, אורטל, אותו ניר והמשיב. באותו מעמד - ולאחר שאותו אשואל טען כי המשיב הסכים כי המתלוננת ואורטל תכינה את המשיב, ואף הציע כי המשיב ישלם למתלוננת סך של 40,000 ש"ח, בתמורה לאי הגשת תלונה במשטרה - הופשט המשיב בפלג גופו התחתון; והמתלוננת ואורטל היכוהו, במשך מספר דקות (סמוך לביתו של אשואל) באמצעות קרשים שהיו במקום; ולאחר מכן, השליך המשיב לכיוונה של המתלוננת סך של 1,000 ש"ח, אך זו לא נטלה את הכסף.
3. בחקירתו במשטרה - ובכל הקשור
למעשי האינוס והעבירות המיוחסות לו בקשר עימם -
הכחיש המשיב, כי קיים מגע מיני כלשהו עם המתלוננת, או כי תקף אותה בצורה כלשהי; והוא אף ביקש והביע נכונות לביצוע בדיקת A.N.D, כאשר נמסר לו על ידי החוקר, כי המתלוננת נבדקה במכון לרפואה משפטית, והממצאים מחזקים את גירסתה.
ובאשר לאירוע נשוא
האישום השני - בו מיוחסת לו עבירת
ההדחה בחקירה - הודה המשיב, כי הסכים ואיפשר למתלוננת ולאורטל להכותו. אך, לטענתו, הסכים לכך, על שום שנתן למתלוננת מכה, כדי למנוע ממנה לקפוץ מתוך הרכב בזמן נסיעתו; ועל שום שסטר לאורטל, כשזו התריסה בפניו - למחרת, ובנוכחות המתלוננת - כי אנס את המתלוננת; ועל שום "שלא רצה להסתבך עם המשטרה על מכות".
4. בטיעוניו בפני, הסכים הסניגור המלומד, כי קיימות ראיות, לכאורה, לביסוס מעשי האינוס הנטענים בכתב האישום והעבירות הכרוכות בהם. אך - כך על פי הטענה - מדובר בראיות לכאורה, במובן "הטכני", בלבד (כך בלשון הסניגור) בהיותן מבוססות על אימרותיה של המתלוננת. אולם - כך נטען - הדברים העולים מחומר החקירה יוצרים "בעייתיות" המחלישה את "עוצמת הראיות" לכאורה; ובאופן, שבסופו של דבר - כך נטען - מידת עוצמת הראיות, הינה כזו שאינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים; ויש, על כן, לנקוט בחלופת מעצר, בדמות מעצר בית מלא. זאת גם, כך נטען עוד, משעל כל פנים, אין מקום לחשש כי המשיב יפר את תנאי מעצר הבית המלא כדי לשוב ולבצע עבירות דומות - לא כלפי המתלוננת, ולא כלפי מאן דהיא אחרת.
ראיות לכאורה
5. עיינתי בחומר הראיות, ומסקנתי מעיון זה - כך אקדים ואומר - היא כי בחומר זה יש כדי לשמש תשתית ראייתית לכאורה בעוצמה מספקת, והותר, לביסוס שני מעשי האינוס וכלל העבירות המיוחסות למשיב בקשר עימם. תשתית ראייתית זו מבוססת, אמנם, ובעיקרה - וכמצוי, מטבעם של דברים, בסוג זה של עבירות - על אימרות המתלוננת. ואולם, לגירסתה של זו נמצאו תימוכין וחיזוקים של ממש בראיות נוספות, ובאופן שהתמונה הכוללת המצטיירת, לכאורה, הינה כזו המצביעה על תשתית ראייתית מוצקה, ולא כזו המתאפיינת "במובן טכני", גרידא, כפי שביקש הסניגור לטעון.
6. חיזוק מובהק לגירסת המתלוננת - ואשר עולה אף כדי סיוע (שעה שזה נדרש, בזמנו, על פי החוק; וכיום, וכידוע, אף הוא אינו נדרש עוד) - נעוץ בעובדה שעל תחתונה וחצאיתה של המתלוננת נמצאו כתמי זרע; ובדיקת A.N.D שנערכה, העלתה, בבירור, כי כתמי זרע אלה תואמים את פרופיל ה- A.N.D של המשיב. בראיה זו, יש כדי להפריך, לכאורה, את גירסת המשיב, המכחשת והגורפת, כי לא קיים כל מגע מיני עם המתלוננת; והפרכה זו משמשת סיוע מובהק, כאמור, לגירסת המתלוננת.
בטיעוניו בפני, טען ב"כ המשיבה כי, אכן, אך ורק בתחילה, הכחיש המשיב כל מגע מיני עם המתלוננת, וגם זאת, רק על שום שבתחילה התמקדה חקירתו בעובדה שמדובר בבעילת קטינה, ועל כן - ואף שבעל אותה, לרצונה - הכחיש את עצם הבעילה, כדי שלא יואשם בבעילת קטינה, משהבין שהדבר אסור, גם אם הבעילה היתה לרצונה . אך, משבהמשך חקירתו הוחשד
באינוס, או אז, טען כי קיים עימה יחסי מין, וכי הדבר היה
בהסכמתה.
ואולם, ובכל הכבוד לסניגור המלומד, לא מצאתי כל בסיס לטענה זו. וזאת, אף בהתמקד אך על שתי האמרות של המשיב עצמו, שמסר בחקירתו במשטרה.
ראשית, עיון באימרתו הראשונה (מיום 24.10.04) מעלה, כי - ואף שבמהלך גביית אימרה זו הוזכר, על ידי החוקר, דבר היות המתלוננת קטינה - הרי, שמלכתחילה וכבר בדברי האזהרה, הוחשד המשיב
באינוסה של המתלוננת; ולאורך כל החקירה, במהלך גביית אימרה זו, נחקר המשיב בחשד של
שני מעשי האינוס, וכמפורט בעובדות הנטענות בכתב האישום, ובלא כל קשר או התמקדות מיוחדת על היות המתלוננת קטינה - מה גם שהמתלוננת היתה בת יותר מ- 17 שנים (וזאת ידע המשיב, גם לדבריו, כבר בהיותם במועדון) כך שכלל לא עלה, ולא אמור היה לעלות, חשד לעבירה של "
בעילה אסורה (של קטינה)
בהסכמה".
זאת ועוד. מעיון באימרתו השנייה של המשיב (מיום 31.10.04) - ושעליה, אגב, סירב לחתום, ובחלקה גם בחר לשמור על זכות השתיקה - אין עולה, כלל, כי לפתע הבין המשיב כי מדובר באינוס (קרי, בעילה בכוח) או כי, על כן, שינה גירסתו וטען, הפעם, כי אכן קיים יחסי מין עם המתלוננת, אלא שהדבר היה בהסכמתה של זו, כפי שטען הסניגור. היפוכו של דבר. גם באימרה זו הוסיף המשיב
והתכחש לעצם קיום מגע מיני כלשהו עם המתלוננת. יתר על כן, דווקא באימרה מאוחרת זו (ולא בראשונה) עלתה - במידה מסוימת של הדגשה - עובדת היות המתלוננת קטינה. אלא שגם עובדה זו הועלתה, אך ורק, בקשר עם טענת המשיב, כי דאג למתלוננת בהיותו "אחראי עליה" כקטינה; ועל כן ביקש, לטענתו, לנסוע מאותו מועדון ולחזור הביתה ולהחזירה לביתה; וכשבכך, ביקש הוא להסביר מדוע סירב לדרישתה שלה ושל אורטל לאפשר להן לרדת מהרכב הנוסע - אם כדי שתמשכנה לבלות בתל אביב, כפי שרצו; ואם כדי לאפשר למתלוננת לחזור ולחבור אל אורטל (חברתה - קרובתה).
7. חיזוקים נוספים, לכאורה, לגירסת המתלוננת מצויים, בין היתר, באלה:
