1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות אלימות כנגד אשתו. יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו, והבקשה הנ"ל הינה נשוא החלטתי זו.
בכתב האישום נטען, כי המשיב נשוי לאשתו (ילידת 1957) מזה שנים רבות והם מצויים בהליכי גירושים. המשיב חשד שיש לאשתו קשר רומנטי עם אחר בשם בוריס, ובתאריך 9/5/07, בדירה המשותפת לו ולאשתו, איים על אשתו שיפגע בה בכך שיהרוג אותה ואת בוריס במידה ויהיו יחד.
במספר מועדים, במהלך שנת 2007, הוסיף המשיב ואיים על אשתו בכך שאמר לה שיהרוג אותה, שיעלים אותה ואף אחד לא ימצא את עקבותיה.
בתאריך 11/5/07, סמוך לשעה 09:00, היו המשיב והמתלוננת בדוכן למכירת תכשיטים בבאר-שבע, כשהגיע בוריס וניגש לדוכן. המשיב כעס, ניגש לחנות למכירת שווארמה סמוכה ונטל משם סכין גדולה. עם הסכין התקרב המשיב לעבר בוריס ואיים על בוריס ועל המתלוננת וצעק לעברם שיהרוג את שניהם. המתלוננת הבחינה במעשיו של המשיב ונעמדה לפני בוריס, ואז הניף המשיב את ידו שאחזה בסכין לעבר המתלוננת ולעבר בוריס, והמתלוננת אחזה בידו הימנית של המשיב, היד שאחזה בסכין, וניסתה למנוע ממנו להשתמש בה. המשיב משך את הסכין לעבר בטנה של המתלוננת, כשהוא מנסה לשחרר את ידיו ולדקור את בוריס ואת המתלוננת. המתלוננת חששה מפני המשיב ולא שחררה את אחיזתה בסכין, והנאשם חתך את ידה באמצעות הסכין.
אנשים שעברו במקום הרחיקו את המשיב מעל המתלוננת והיא הובהלה לבית החולים והתברר, כי נגרם לה חתך עמוק בידה הימנית, שכלל פגיעה בשרירים וגידים ביד ושבר פתוח. המתלוננת נותחה בהרדמה כללית ואושפזה עד ליום 14/5/07.
כאמור, בגין מעשים אלה, יוחסו למשיב עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) + 329(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
2. בתחילת הדיונים בתיק זה, הסכים ב"כ המשיב, עו"ד מקלר, לקיומן של ראיות לכאורה, ממילא הסכים גם לקיומה של עילת מעצר וביקש שיוגש תסקיר בעניינו של המשיב. יחד עם זאת, ובישיבת יום 18/6/07, ולאחר שהתקבל תסקיר מטעם שרות המבחן, טענה ב"כ המשיב, עו"ד זייצב, גם כנגד חומר הראיות, כשלטענתה עוצמת הראיות אינה מצדיקה השארתו של המשיב במעצר.
בנסיבות אלה, לא נותר לי אלא לשוב ולבחון את חומר הראיות, כאשר בסופו של דבר, מצאתי, כי ישנן ראיות לכאורה המספיקות לשלב זה של ההליך וכי חרף טענות הסנגור אין כירסום בחומר בחקירה.
3. מחומר הראיות עולה, שהמשיב ואשתו נשואים מזה 16 שנה ויחדיו עלו ארצה לפני 14 שנה. יחסיהם עלו על שרטון וכבר כשנתיים שהם חיים אמנם, באותו בית, אך אינם חיים יותר כבעל ואישה. האישה, באמרתה מיום 13/05/07, העירה, שבינה לבין המשיב כלל אין יחסים - כל אחד גר בחדר משלו
"אפילו לא מדברים בינינו, כי כל מילה שלי גורמת להתפרצות של כעס וצעקות אצל בעלי". האישה סיפרה עוד (באמרתה מיום 11/05/07), ש
"בעלי לא רוצה לעזוב אותי והוא גם מאוד קנאי... בעלי מאוד קנאי ומתעצבן מאוד מהר... יש אווירת איום בבית, הוא מקלל אותי, לפעמים זורק חפצים על הריצפה..."
האישה עובדת כמטפלת באישה מבוגרת מזה כ-4 חודשים, ושם הכירה את בוריס, בנה של המטופלת. הן בוריס והן האישה טוענים, כי אין ביניהם יחסים רומנטיים, אך המשיב, המקנא לאשתו, בטוח שבין השניים מתנהל רומן, ועל רקע זה פרצי האלימות נשוא כתב האישום.
על פחדיה של האישה מהמשיב ניתן ללמוד מדבריה המפורשים שבאמרות השונות שמסרה - הן על קנאותו הרבה של המשיב לאורך השנים, הן על פרצי האלימות שלו כלפיה, הן על איומיו כלפיה, הן על אופן התנהגותו כלפיה בעבר ועוד.
בהערה אציין, כי הן המשיב והן השוטרים, שחקרו את האישה ואת בוריס, נתנו משקל רב מידי לשאלת יחסיהם של בוריס והאישה, שכן, גם אם היו יחסים רומנטיים בין השניים, אין בכך כל חשיבות לאירועי כתב האישום. גם אם המשיב קינא לאשתו בגין סיבה שנראתה לו מוצדקת, אין בכך כל היתר למעשים שנטען שביצע. די לצורך ביסוס הראיות לכאורה (ואף לצורך ביסוס עילת המעצר), בקביעה, שלמעשה אינה במחלוקת, שהמשיב קינא לאשתו הצעירה ממנו ולכן נטל סכין גדולה והיה מוכן לשסף אותה ואת בוריס, ואך בנס האשה לא נפגעה יותר ממנה שבסופו של דבר נפגעה, וזאת לא בשל חרטתו של המשיב, חלילה, אלא כיוון שאנשים שראו אותו בטרופו עצרו אותו מלהשלים את מעשיו.
לאישה ולמשיב דוכן לממכר תכשיטים, ושם עמדו, כאשר הגיע בוריס והתעניין בתכשיטים, והדבר העלה את חמתו של המשיב, שהלך לדוכן השווארמה הקרוב, נטל משם סכין ונפנה, בכעסו, ולאחר שחשד שהאישה ובוריס מנהלים רומן, לפגוע באשתו ובבוריס.
לצורך שאלת קיומן של ראיות לכאורה די בעדויות האישה ובוריס ובתיעוד הרפואי בנוגע לפציעתה של האישה, בתוספת התמונות של הסכין הגדולה שאחז המשיב ודו"ח השוטר שהגיע למקום ועצר את המשיב. אך גם המשיב מודה באמרותיו שנתקף בחמת זעם, נטל סכין גדולה מהשווארמה הסמוכה והניפה מול אישתו (המכונה על ידו "
הזבל הזו", "
נבלה", "
כלבה" ועוד) ומול "המאהב" שלה (המכונה על ידו גם כ"
המזיין שלה", או "
נבלה גמורה" ועוד). המשיב אף השיב לשאלת החוקר, מדוע הלך לכיוון השווארמה והביא סכין, בכך ש
"לא יודע, היה חושך אצלי... פתאום הייתה סכין מול עיניי...", ותשובתו לשאלה מה הייתה מטרתו כשתפס את הסכין, הייתה
"אני לא יודע, אולי להפחיד. הייתי במצב של אפקט...", הגם שהכחיש שהתכוון לפגוע במישהו.
יש לציין, כי לאורך כל עדויותיו, המשיב בטוח שהוא קורבנה של אשתו והמאהב שלה, שהם עשו לו פרובוקציה כדי לגרשו מהבית וכי אין כל פסול במעשיו, שהרי כל גבר היה נוהג כמוהו. אין ספק, כי דבריו אלה מלמדים על הסכנה הרבה ביותר הקמה ממנו כלפי אשתו גם לעתיד.
4. משכך, אין ספק שישנן ראיות לכאורה להוכחת העובדות והעבירות נשוא כתב האישום וממילא גם קמה עילת מעצר כנגד המשיב.
עילה זו קמה מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), שכן המשיב ביצע, לכאורה, עבירת אלימות קשה כנגד אשתו.