כללי
נגד המבקש, מוחמד אבו שאב, הוגש במרץ 2005 כתב אישום, המייחס לו ולאדם נוסף - יאסר עמאש - עבירות של שוד ופציעה בנסיבות מחמירות. המדובר באירוע שהתרחש ביום 20.2.05 בג'סר א-זרקא, שבו, לפי הנטען, הוכה, נדקר ונשדד חמדאן ג'רבאן (להלן: "המתלונן"). בתיק כבר קוימה ישיבת הוכחות ביום 21.6.05 (פ 4045/05 - השופטת ברכה בר-זיו), והמשך המשפט נדחה לספט' 2005.
לפניי בקשה שהוגשה מטעם המבקש ביום 3.6.05, ואשר נסמכת על סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ). ביהמ"ש התבקש להורות להמציא למבקש - ביחס למתלונן ולעד תביעה נוסף, רשיד עמאש (להלן: "רשיד"): "את העתק הרישום הפלילי המלא, לרבות תדפיס רישום תלונות שהוגשו על-ידי ונגד כל אחד מהם, רישום תיקים שהסתיימו נגד כל אחד מהם, לרבות תיקים ללא הרשעה, רישום הרשעות קודמות, רישום פרטי חקירות ומשפטים תלויים ועומדים כנגד כל אחד מהם.
מסתבר, שבעקבות פנייה קודמת מטעם המבקש לתביעה, נענה ב"כ המבקש, כי אין לתביעה התנגדות להעביר למבקש, לפי צו ביהמ"ש, את ההרשעות הקודמות. ואולם, התביעה התנגדה "למתן מידע כלשהו על תיקים סגורים, תלונות, מב"דים של עדים...".
בתגובתה בכתב לבקשה חזרה התובעת המלומדת, עו"ד שלי זאבי-ברזילי, ונימקה את דבר ההתנגדות להצגת החומר המבוקש, למעט מסירת פלט בדבר ההרשעות הקודמות של שני העדים. פלט ההרשעות הקודמות כבר הועבר לסניגור. מדובר בהתנגדות להצגת הרישומים לגבי סוגי התיקים הבאים (כמצוין בסעיף 1 לנימוקי ההתנגדות):
א. תיקים סגורים - תיקים אשר לגביהם הוחלט ע"י הרשות המוסמכת, שאין מקום להעמדה לדין (מחמת העדר ראיות או העדר אינטרס ציבורי).
ב. תיקי אי-תביעה (א"ת) - תיקים המיועדים לסגירה, ולפעמים גם לאי חקירה מלכתחילה.
ג. תיקי מב"ד (ממתינים לבירור דין) - תיקים בשלבים שונים של ההליך הפלילי.
כמו כן התבקשה הצגתם של רישומים משטרתיים בדבר תלונות של שני העדים או תלונות נגדם.
בדיון בע"פ (ביום 26.6.05) טען הסניגור המלומד, עו"ד טל פפרני, כי עדותו של המתלונן היא קריטית לגבי ההכרעה בתיק, ומדובר בעד שהורשע בעבר בעבירות רבות. כמו כן, לפי הודעתו במשטרה קנה עד זה סמים מהמבקש בג'סר א-זרקא במחצית 2003.
באשר לרשיד, העד הנוסף, טען הסניגור, כי המתלונן בהודעתו הראשונה במשטרה הזכיר שלושה אנשים, ולא שניים, כמי שתקפו אותו, ואחד מהשלושה הוא העד רשיד. רק מאוחר יותר טען המתלונן שרשיד היה נוכח במקום אך עמד מהצד ולא תקף אותו. לעומת זאת, רשיד בהודעתו במשטרה טען שכלל לא היה במקום.
הסניגור ציין, כי שני העדים מכירים את הנאשם, הם גרים באותו כפר, ויש ביניהם "מערכת יחסים מאוד אינטנסיבית". די בכך, לדעת הסניגור, כדי לבדוק את הרישומים המשטרתיים המלאים לגביהם, וזאת בנוסף לחשיבות הנודעת לעניין מהימנותם באופן כללי.
באשר למסגרת העובדתית השיבה התובעת, כי ככל שהדבר נוגע למתלונן, הרי אין האישום מבוסס רק על עדותו. שני עדי ראייה נוספים מצביעים על המבקש כמי שהיה במקום, דבר המוכחש ע"י המבקש. מעבר לכך, הרי בעימותים במסגרת החקירה קשר המבקש עצמו לאירוע נשוא כתב האישום. כמו כן, הכחיש המבקש בחקירתו קיומו של סכסוך כלשהו עם המתלונן. אכן, המתלונן טען כי קנה סמים מהמבקש, ואולם לא נמצא תיק משותף לשניהם ברשימת ההרשעות הקודמות ורשימת תיקי המב"ד.
באשר לרשיד, הרי שאי הגשת כתב אישום נגדו נובעת מחומר הראיות, ואין כאן מקום לטענת הפלייה. רשיד הוא עד תביעה רק משום שנתפס ברשותו בושם שנגנב בשוד.
לדעת התובעת, אין נכון מטעמים משפטיים לאשר את בקשת הסניגוריה. טענותיה בתמצית הן: תיקי עדים שלא הסתיימו בהרשעה - אין ללמוד מהם לגבי מהימנות העדים, ומסירת הרישומים לגביהם עלולה להביא לקשיים שונים. הרחבה כזו של מסירת חומר מנוגדת לפסיקה; יש בכך פגיעה בלתי מידתית בזכותם של העדים לפרטיות, וכן סיכונם בהפללה עצמית; לא הובא כאן טעם המצדיק העברת הרישומים, ולמעשה מדובר ב"מסע דיג" ("fishing expedition").
ביום הדיון בע"פ החלטתי, כי התביעה תבדוק את הרישומים המבוקשים ע"י הסניגור "מתוך זיקה לנושא הקשר בין הרישומים לגבי שני העדים לבין הנאשם". אם תתמיד בהתנגדותה להעברת הרישומים, יועבר החומר לידי בית המשפט. כך אומנם עשתה התובעת, וביום 12.7.05 פירטה בפניי את עיקר הרישומים לגבי שני העדים. מאוחר יותר השלימה את הדברים.
יצוין כבר עתה, כי באשר לנושא התלונות התברר שאין רישום לגבי תלונות של המתלונן ורשיד או נגדם (למעט תלונה אחת, בלתי רלוונטית, של המתלונן משנת 2001). על-כן, לא נעסוק בכך במסגרת החלטה זו.
המסגרת המשפטית
עם הגשת כתב אישום בפשע או בעוון מחויבת התביעה להעמיד לרשות הנאשם או סניגורו את "חומר החקירה" (ס' 74(א) לחסד"פ). תכליתה של חובה זו היא להבטיח לנאשם את זכותו למשפט הוגן ע"י מתן הזדמנות להתגונן נגד האישומים המיוחסים לו. המחוקק לא הגדיר מהו "חומר חקירה", אם כי ברור שמדובר בחומר שיש לו נגיעה לאישום. אכן, הפסיקה נתנה פירוש רחב למונח זה, ונקבע כי הוא כולל גם חומר ראייתי שיש לו קשר עקיף בלבד לאישום; חומר השייך "לפריפריה של האישום". ואולם, גם הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות. אין לכלול במונח "חומר חקירה" ראיות שהרלוונטיות שלהן לאישום המסוים היא רחוקה ושולית (ראו בג"ץ 233/85
אל-הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4), 124, 129; בג"ץ 620/02
התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, 632-636; בש"פ 11042
פלוני נ' מדינת ישראל, פדאור 04(19) 46; בש"פ 3991/05
מדינת ישראל נ' יהודה אוחיון (טרם פורסם), סעיף ה להחלטה).
שאלה יסודית שהעסיקה אותי בעת הדיון בבקשה זו הייתה, האם בקשה הנוגעת לרישומים המצויים במאגרי המידע של המשטרה צריכה להידון בדרך הקבועה בסימן ג' לפרק ד' לחסד"פ (ס' 74-81), או שמא עניין זה נשלט ע"י "מסלול" מיוחד, הקבוע בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק המרשם הפלילי").
חוק המרשם הפלילי מבחין בין שני סוגים של מאגרי מידע המנוהלים ע"י המשטרה. האחד, מרשם פלילי לגבי הרשעות (והחלטות אחרות הקבועות בסעיף 2 לחוק) - כאמור בסעיף 1(א) לחוק. השני, "רישומים אחרים" הדרושים למשטרה לצרכיה - כאמור בסעיף 1(ג) לחוק. החוק אינו קובע מהם אותם "רישומים אחרים", ואולם מסעיפים 11 ו-11א לחוק המרשם הפלילי עולים שני סוגים של רישומים כאלה.