כנגד שני הנאשמים, שהם אחים, הוגש כתב אישום בת"פ 5066/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה המייחס לשניהם עבירות של סחר בסם מסוכן, עבירות לפי סעיף 13 +19א' לפקודת הסמים המסוכנים. מדובר במכירת כמויות גדולות של סם מסוג MDMA המכונה "אקסטזי". לנאשם 1 מיוחסות ארבע עבירות של סחר ולנאשם 2 עסקה בודדת. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני ובה עותרת המאשימה להורות על מעצרם של שני הנאשמים עד לתום ההליכים כנגדם.
בכל הנוגע לנאשם 1 מאשר ב"כ כי קיימות ראיות המבססות, לכאורה, סיכוי סביר להרשעתו. בהתאם גם לא חולק הסניגור על קיומה של עילת מעצר. בכל הנוגע לנאשם 2 טוען הסניגור כי לא קיימת תשתית ראייתית מספיקה. למעשה טוען הוא כי הנאשם 2 נקלע באקראי לזירה כאשר התבקש ע"י נאשם 1, שאינו בעל רשיון רכב, לשמש לו כנהג.
אבהיר מיד כי סבור אני שיש תשתית ראייתית הקושרת גם את משיב 2 לביצוע העבירה המיוחסת לו. לכל היותר וגם אם הייתה מתקבלת עמדת ב"כ גם אז ניתן להרשיעו לפחות בעבירה של סיוע לסחר בסם מסוכן. אלא שכאמור סבור אני כי לשלב הזה די בראיות שהוצגו בפני כדי לבסס סיכוי סביר, כך לכאורה, להרשעתו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
עניינו של כתב האישום בסדרה של עסקאות לסחר בסם האקסטזי שנעשו עם סוכן משטרתי סמוי. מדובר בסוכן שהוא איש משטרה מסווה. אין חולק כי חלקו של הנאשם 1 הוא המרכזי בכתב האישום. לו מיוחסות עיקר העבירות. בכל הנוגע לחלקו של האח נאשם 2, סבור אני כי הראיות מצביעות על היותו מעורב מעבר לתפקידו הנטען כנהג, שהוא לכשעצמו עבירה של סיוע בנסיבות שתוארו.
על פי העדויות הגיע נאשם 2 לזירה כשפניו מכוסים. עובדה זו לכשעצמה שוללת את הטענה להיותו נהג תמים הנקלע באקראי לזירת העבירה. הוא גם הביא את חבילת הסמים בעסקה האחרונה לאחיו, נאשם 1, וזה מסר אותה לשוטר המוסווה. נאשם 1 מעיד ומספר בעמ' 8 לעדותו "אמרתי לבילאל ולאחי שיסעו לבדם בסוברו לכיוון ... איפה שהחבאתי את הכדורים...אמרתי לאחי נדים שיביא את הכדורים שהחבאתי..." אמנם בהמשך הוא טוען שלא אמר לנאדים מה הם הכדורים שהחביא ואולם בנסיבות הנ"ל נראה כי אמירה זו כל מטרתה הינה שלא להפליל את נאדים. האפשרות שנאדים לא ידע מה מהות ה"כדורים" שהביא ממחבוא אינה סבירה לאור העובדה שבחר להגיע עם הכדורים הנ"ל כשפניו מסוות ועטופות בד, מה גם שכדורים שיש צורך להחביאם הם, על פניו, לא מסוג התרופות החוקיות שניתן לרכוש בבית מרקחת.
מכאן סבור אני כי המשיב 2 מעורב בעסקת הסחר האחרונה, כך לכאורה, ברמה של שותפות מלאה, ולכל היותר יקבע במהלך שמיעת הראיות כי חלקו נופל לדרגת סיוע. ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע "
ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:
בש"פ 8087/95,
זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;
בש"פ 1915/95,
חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;
בש"פ 7159/04,
אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;
בש"פ 1119/04
, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537 .
התשתית הראייתית מבססת סיכוי סביר להרשעת שני המשיבים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.
עבירות של סחר בסמים מקימות עילת מסוכנות מכוח הוראות סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996. ואולם מעבר לעילה הקבועה בחוק כבר נפסק כי הסוחר בסמים מסכן את שלום הציבור בהיות הסחר בסמים דלק המניע את גלגלי הפשיעה. לעניין המסוכנות שבסחר בסמים ועילת מעצר כפועל יוצא מכך, ראה דבריו של כב' השופט י' זמיר בבש"פ 7913/99
מדינת ישראל נ' אדורם הר שפי ואח'
, תק-על 99(3), 15, עמ' 17:
"מבחינה זאת, עבירות של יבוא סמים וסחר בסמים הן מן החמורות והמסוכנות שבעבירות. מבחינת החומרה אפשר לדמות אותן אף לעבירה של רצח, שכן הסחר בסמים הורס חיים. מבחינת המסוכנות הן עשויות להיות אף גרועות מעבירה של רצח, שכן יש מקרים, גם אם נדירים, בהם אדם נאשם בעבירה של רצח, אך נסיבות העבירה אינן מבססות סכנה של רצח נוסף, ואילו אדם הנאשם בעבירה של יבוא סמים או סחר בסמים חזקה עליו, על פי מהות העבירה, שימשיך בביצוע עבירות מסוג זה, אם רק יוכל. לכן, העובדה שבמקרים בודדים החליט בית המשפט לשחרר מן המעצר אדם שנאשם ברצח, אין בה כדי ללמד שראוי לשחרר מן המעצר גם אדם הנאשם ביבוא סמים או סחר בסמים. במיוחד כך כאשר אדם הנאשם בעבירות סמים כבר הורשע בעבר בעבירות כאלה, ואפשר להניח שעבירות אלה הן עיסוק קבוע ואורח חיים של אותו אדם. בית משפט זה כבר ציין והדגיש פעמים רבות, עד שהדבר הוא מן המפורסמות, כי עבירות כאלה יש עמן חומרה מן המדרגה הראשונה, ולכן כלל הוא שנאשמים בעבירות כאלה יוחזקו במעצר עד תום ההליכים, אף אם ההליכים מתמשכים זמן רב, שכן חלופת מעצר, ואפילו מעצר בית מלא, אין בה כדי להשיג את מטרת המעצר ולסלק את הסכנה הצפוייה מהם".
כן ראה:
בש"פ 1198/05
מדינת ישראל נ' גונן שגב, תק-על 2005(1), 1237;
בש"פ 756/05
מאיר סבג נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 1207;
בש"פ 6216/02
מדינת ישראל נ' רומן בן גנאדי ספוג'ניקוב, תק-על 2002(2), 862.
מכאן שהעבירות והראיות שנגד המשיבים מקימות עילה למעצרם.
גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי: