כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות שעניינן סחר בנשק וסחר בסמים, כל זאת בת"פ 5033/06 של ביהמ"ש המחוזי בחיפה. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. זו הבקשה שבפני.
העבירות המיוחסות למשיב באישום הראשון הן עבירה של קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, עבירות בנשק לפי סעיף 144(א,ב)(רישא) + (ג)(1) לחוק העונשין; עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב2) + (ג)(1) לחוק העונשין; קבלת נכסים שהושגו בפשע עבירה לפי סעיף 411 + סעיף 29 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום קשר המשיב קשר עם סוכן משטרתי למכור לו אקדח ובצע את עיסקת המכירה. הנשק שנמכר הוא נשק גנוב ומכאן שהגיע אל המשיב בפשע.
באישום השני מיחסת המאשימה למשיב עבירה של קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, סחר בסם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, ועבירה של אחזקת סם שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7 (א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים. מדובר במכירת 29.12 גרם הירואין לסוכן המשטרתי.
אין מחלוקת על קיומן של ראיות המבססות סיכוי סביר להוכחת האישום. בא כח המשיב 2 הודיע לביהמ"ש כי יחלוק רק על קיומן של ראיות לכאורה לעניין הרשעת המשיב בעבירה לפי סעיף 144(ג)(1) שבאישום הראשון מאחר ולטענתו האקדח שנמכר אינו תקין. אינני נזקק לדון בטענה מאחר והוראת החוק הנ"ל קובעת כי "אחת היא אם בעת שנעברה העבירה היה הנשק תקין לשימוש או לא".
יצוין כי לא הועלתה כל טענה כנגד תשתית הראיות שבאישום השני.
כאמור - למען המוזכר לעיל, לא חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה. אציין כי הראיות נבחנו ע"י בית המשפט. העסקאות מצולמות וכן קיימת עדות הסוכן עצמו ועדויות של מפעיליו כך שהתשתית הראייתית מוצקה דיה לביסוס סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו.
העבירה היחידה בעניינה אין למעשה תשתית ראייתית ברורה והיא מבוססת על מכלול הנסיבות, היא העבירה המייחסת לו קבלת נכסים שהושגו בפשע. לעניין זה יהיה על התביעה להוכיח כי המשיב 2 ידע או היה עליו לדעת, שהאקדח גנוב, ומכאן, שהייתה לו מודעות לכך שהאקדח שבידו חייב היה להגיע בדרך המהווה פשע. עניין זה, כאמור, טעון הבהרה בשלב שמיעת הראיות ואולם, גם אם נתעלם מעבירה זו כליל, הרי שיש תשתית ראייתית להרשיעו בעבירות העיקריות שהן העבירות בנשק.
עבירות בנשק נמנות על אותן עבירות שיש בהן חזקת מסוכנות מכוח הוראת חוק. מעבר לחזקה הקבועה בחוק, הדבר הוא בידיעה שיפוטית כי נשק שסוחרים בו ללא רשיון, עלול למצוא עצמו מגיע לידיים של גורמים פליליים או ביטחוניים, ובכך לסכן את שלום הצבור. מי שסוחר בנשק ללא רשיון, מעיד על עצמו כי הוא מוכן לסכן את שלום הצבור. מכאן המסוכנות שנשקפת מהתנהגותו.
הלכה היא שבעבירות בנשק יש להורות על מעצר, למעט מקרים חריגים. ראה:
בש"פ 8237/05
עומר ארמין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3796, עמ' 3799;
בש"פ 6899/05
זיאד מטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2982, עמ' 2983;
בש"פ 6496/05
קאסם כנאען ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2082, עמ' 2083.
על זאת יש להוסיף כי גם עבירות סחר בסמים ואלו הנמנות על שרשרת הפצת הסם מקימות עילת מסוכנות. הלכה היא כי עבירות אלו תורמות להגברת הפשיעה ומצדיקות, לכשעצמן, מעצר עד לתום ההליכים. ראה:
בש"פ 10317/05
מדינת ישראל נ' פרי דדון-אוחנה, תק-על 2005(4), 1174;
בש"פ 9911/05
ראובן אבוקסיס נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 850;
בש"פ 7698/05
מרדכי אילוז נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 187.
מכאן, שקיימת עילת מעצר מוצקה, הן מכוח הראיות והן מכוח ההלכה הפסוקה.
עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:
"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.