כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות שעניינן סחר בנשק, כל זאת בת"פ 5019/06 של ביהמ"ש המחוזי בחיפה. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. זו הבקשה שבפני.
העבירות המיוחסות למשיב עבירה של קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, עבירות בנשק לפי סעיף 144(א,ב)(רישא) + (ג)(1) לחוק העונשין; עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב2) + (ג)(1) לחוק העונשין; קבלת נכסים שהושגו בפשע עבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום קשר המשיב קשר עם סוכן משטרתי למכור לו אקדח ותחמושת ובצע את עיסקת המכירה. הנשק שנמכר הוא נשק גנוב ומכאן שהגיע אל המשיב בפשע.
אין מחלוקת על קיומן של ראיות המבססות סיכוי סביר להוכחת האישום וכן אין מחלוקת שהעבירות מקימות חזקת מסוכנות מכוח החוק. אציין כי הראיות נבחנו ע"י בית המשפט. קיימת עדות הסוכן עצמו ועדויות של מפעיליו כך שהתשתית הראייתית מוצקה דיה לביסוס סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו.
עבירות בנשק נמנות על אותן עבירות שיש בהן חזקת מסוכנות מכוח הוראת חוק. מעבר לחזקה הקבועה בחוק, הדבר הוא בידיעה שיפוטית כי נשק שסוחרים בו ללא רשיון, עלול למצוא עצמו מגיע לידיים של גורמים פליליים או ביטחוניים, ובכך לסכן את שלום הצבור. מי שסוחר בנשק ללא רשיון, מעיד על עצמו כי הוא מוכן לסכן את שלום הצבור. מכאן המסוכנות שנשקפת מהתנהגותו.
הלכה היא שבעבירות בנשק יש להורות על מעצר, למעט מקרים חריגים. ראה:
בש"פ 8237/05
עומר ארמין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3796, עמ' 3799;
בש"פ 6899/05
זיאד מטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2982, עמ' 2983;
בש"פ 6496/05
קאסם כנאען ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2082, עמ' 2083.
מכאן, שקיימת עילת מעצר מוצקה, הן מכוח הראיות והן מכוח ההלכה הפסוקה.
עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:
"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.
ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."
בש"פ 4414/97,
מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.
וכן ראה:
בש"פ 3442/98,
מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ'
1162, שם נאמר:
"
כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה".
הלכה היא כי על בית המשפט לבחון, אל מול הראיות ועילת המעצר, את המסוכנות הנשקפת מאפשרות השחרור של המשיב. כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם והמסוכנות האינדבידואלית הנשקפת, לכאורה, ממעשיו. כבר נפסק כי:
"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו
על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה,
עברו ואופיו.
כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".
(ההדגשות הוספו.ר.ש.)
