כללי
המבקש הורשע ודינו נגזר, בין היתר, לשנת פסילה מהחזיק או מקבל רישיון נהיגה. עתה הוא עותר לחשב את תקופת הפסילה מיום שנגזר דינו. לכך מתנגדת המשיבה, שלשיטתה יש לחשב את מניין ימי הפסילה מיום שמסר המבקש את רישיונו, או - מכיוון שמעולם לא קיבל רישיון - מיום שיצהיר על כך [שלא קיבל מעולם רישיון]. נוסף על כך מבקשת המשיבה לנכות ממניין ימי הפסילה את התקופה שבה שהה המבקש במאסר, ובתוך כך גם תקופת מאסר שריצה על פי גזר דין אחר שניתן נגדו, ושהזכיר את גזר הדין דנן והוסיף עליו משלו.
הבקשה שלפנינו מציבה, איפוא, שתי שאלות, בהן יש ליתן את הדעת. אדון בהן עתה, כל אחת לפי תורה.
תחילת מניין ימי הפסילה
סעיף משנה 42(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ('הפקודה'או 'פקודת התעבורה') מורה לנו, כי "פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל מיום מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". אחריו בא סעיף משנה 42(ג)(1) המורה לנו כך:
"בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין ... התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות, ובדרך שנקבעה".
מחוקק המשנה עשה שימוש בסמכות שניתנה לו על פי הוראת חוק זו, והתקין את תקנות 556 ו-557 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ('התקנות'או 'תקנות התעבורה'), שקבעו, בכללו של דבר, את הדרך בדבר מסירת הרישיון והוסיפו, כי אם הרישיון "אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון", יש בידי הנאשם ליתן תצהיר (אודות אבדן הרישיון), שאז תחל תקופת הפסילה מיום שניתנה ההצהרה (תקנת משנה 557(ב)).
על הוראת הדין האחרונה מבקש ב"כ המשיבה להיבנות בניסיון לשכנע, כי כאשר אדם לא החזיק מעולם ברישיון נהיגה (כבמקרה שלפנינו), כי אז עליו ליתן תצהיר מתאים, ומניין ימי הפסילה לא יחל בטרם יעשה כן. והואיל ובעניין שלפנינו המבקש לא נתן עד כה תצהיר שכזה, כי אז מניין ימי הפסילה טרם החל. ב"כ המשיבה מבקש להיאחז, בטיעונו זה, בדברים שנאמרו ברע"פ 9896/06
פלוני נ' מדינת ישראל (נבו, 2007).
ובכן ראשית אומר, כי דברים שנאמרו ברע"פ 9896/06 הנ"ל, אגב אורחא נאמרו ("מעבר לדרוש יוער", כך נאמר שם), ולכן אין הם בבחינת תקדים מחייב. לגופו של עניין - דעתי שלי שונה, בכל הכבוד, מן העמדה שהובעה באמרת אגב זו, ולכך הנני מגיע עתה.
ובכן הוראת הדין הקובעת את המסגרת לחישוב מניין ימי הפסילה היא, כאמור, זו הקבועה בסעיף 42 לפקודת התעבורה, שס"ק 42(א) שבו קובע, כי תקופת הפסילה תחל ביום מתן גזר הדין, ובס"ק 42(ג)(1) הוא מורה, כי מניין הימים יחל ביום בו מוסר הנאשם את רישיונו. סעיף 42 לפקודה איננו קובע מה ייעשה כאשר הנאשם לא קיבל מעולם רישיון נהיגה. לפי לשונה של הוראת החוק, היא חלה רק במקרה שבו מחזיק הנאשם ברישיון נהיגה, ואין לה כל תחולה כאשר אין בידי הנאשם מה שימסור, ודאי כך הוא כאשר מעולם לא קיבל רישיון נהיגה, וממילא אין הוא מחזיק בו, בעת שדינו נגזר.
דברי המחוקק ברורים ופשוטים, וכך יש לראותם. לשון החוק אינה סובלת פירוש אחר, לפיו מי שאין בידו רישיון נהיגה ימסרנו בכל זאת. אלא מאי, ב"כ המשיבה מבקש לשכנע, כי על המקרה בו הנאשם לא קיבל מעולם רישיון נהיגה יש להחיל את הוראת תקנת משנה 557(ב) לתקנות התעבורה, לפיה מי שאבד רישיונו יתן על כך תצהיר, ומניין הימים יחל מיום שיינתן התצהיר. ובכן תחילה אעיר, כי ספק בעיניי, אם מחוקק המשנה פעל בגדר הסמכות שניתנה בידו על ידי המחוקק הראשי בס"ק 42(ב)(1) הנ"ל, שהרי כל שהוא הוסמך לעשות - הוא לקבוע את הדרך שבה יימסר הרישיון (ולידי איזו רשות). מחוקק המשנה לא הוסמך לקבוע, כי ממניין ימי הפסילה תופחת התקופה שתחלוף עד כי הנאשם יתן תצהיר (על אבדן רישיונו וגו'). ההפחתה נקבעה במפורש בידי המחוקק הראשי, והיא אינה מדברת כי אם על ]הפחתת] התקופה שעד ליום מסירת הרישיון. קביעה שמעבר לזה חורגת, לכאורה, מן הסמכות שניתנה למחוקק המשנה.
אלא שאפילו יש לראות את הדברים הקבועים בתקנה 557 ככאלו שניתנו בגדרי סמכותו של מחוקק המשנה, הרי שאין להם כל רלוונטיות לענייננו. תקנה זו מדברת באופן ברור ומפורש על מי שאבדלו רישיונו, משמע מי שבעבר קיבל רישיון נהיגה, ועתה הרישיון איננו בידו, כיוון שאבד, ואין בידו כל עותק הימנו. אין היא חלה על מי שמעולם לא קיבל רישיון נהיגה, ולכן לא היה לו מה שיאבד, ומעולם לא היו לו עותקים מאותו רישיון.
לבד מן הלשוןהברורה של החוק, הקובעת את חובת המסירה של הרישיון, גם תכליתהחקיקה מתיישבת עם מסקנה זו אליה הגעתי, משמע כי אין תחולה לחובת המסירה, כאשר הנאשם מעולם לא קיבל רישיון נהיגה. על תכלית זו, על היגיונה הפנימי של הוראת הדין בדבר מסירת הרישיון, עמד בית המשפט העליון בהזדמנויות אחדות. ברע"פ 4446/04
ביטון נ' מדינת ישראל, נבו, 2005 נאמר:
"... קיים גם היגיון רב בצידה של הוראה זו [של מסירת הרישיון בפועל - א.א.], הואיל וקיים חשש כי מי שנפסל יוסיף לנהוג שלא כדין תוך שהוא מתחזה, באמצעות הרישיון שנותר בידו, כמי שנהיגתו מותרת."
משום היגיון זה שעומד מאחורי הוראת הדין הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי גם רישיון שפקע- חובה על בעליו להפקידו (שהרי גם אם הרישיון פקע, המסמך, משמע הנייר הפיזי, עדיין מצוי בידי הנאשם, והוא עשוי לעשות בו שימוש לרעה). היגיון זה איננו חל ביחס למי מעולם לא קיבל לידיו רישיון נהיגה (ולכן אין הוא מחזיק בידיו את המסמך הפיזי המעיד על הרשות לנהוג).
על תכלית אחרת למסירה בפועל של הרישיון עמד בית המשפט העליון בבש"פ 2199/03
מאיר נ' מדינת ישראל, נבו, 2003, לאמור:
"חובת ההפקדה של רישיון שנפסל ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רישיון ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להעדר תעודת הרישיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית, העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה."
וגם היגיון פנימי זה שביסוד הוראת הדין איננו רלוונטי כאשר מדובר במי שמעולם לא קיבל רישיון נהיגה, ואין לו מה שיפקיד.
ב"כ המשיבה מבקש עוד לשכנע, כי אין להיטיב את מצבו של מי שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה, ביחס למצבו של מי שרישיונו אבד, וכשם שעל האחרון ליתן תצהיר על האבדן, כך על מי שמעולם לא קיבל רישיון ליתן תצהיר מתאים. וגם עם טענה זו אין בידי להסכים. מסירת הרישיון איננה בבחינת עונש נוסף שבית המשפט (או המחוקק) מעניש בו את הנאשם, ולכן אין אנו מדברים על השוואת ענישתם של נאשמים, שמצבם שונה בכך שהאחד קיבל בעבר רישיון והאחר טרם קיבל. הוראת החוק בדבר המסירה - הגיונה בצידה. היגיון זה ישים כאשר אדם קיבל בעבר רישיון נהיגה (בין אם בינתיים נפסל או פקע, ובין אם לאו), ומכאן באה ההוראה למסור פיזית את הרישיון, וההוראה בדבר תחליף המסירה (על ידי תצהיר, כפי שקבע מחוקק המשנה). היגיון זה איננו רלוונטי כאשר אדם לא קיבל מימיו רישיון, ולכן אין מקום לחייבו בתחליף מסירה, משמע במתן הצהרה ולפיה מעולם לא קיבל רישיון נהיגה.