1. זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי, על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בר"ג.
ראשיתה של הפרשה בכתב אישום שהוגש נגד המבקשים, אפרים ורינה קליין, בו יוחסה להם עבירה שעניינה ביצוע עבודות הטעונות היתר בסטייה מההיתר, לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן:
"חוק התכנון והבנייה").
המבקשים הודו, ביום 8.5.2001, באשמה שיוחסה להם, שמהותה ביצוע חריגות בנייה בנכס השייך להם, בלא קבלת היתר כדין.
ביהמ"ש הטיל על המבקשים קנס כספי בשיעור של 8,000 ש"ח, כל אחד, וכמו כן ניתן צו הריסה לגבי המבנים אשר נבנו ללא היתר. ביצוע צו ההריסה נדחה ל-6 חודשים, על מנת לאפשר למבקשים לקבל היתר כדין (ת.פ. 4159/00).
ביום 27.7.2003, הוגש נגד המבקשים כתב אישום נוסף, בו יוחסה להם עבירה של אי קיום צו הריסה שהוטל ע"י בימ"ש, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה. בכתב האישום נטען כי המבקשים חוייבו בתוקף גזר הדין אשר ניתן בת.פ. 4159/00, להרוס את המבנים שנבנו בלא היתר, וזאת עד ליום 22.11.2001.
עוד נטען, כי ביום 8.3.2002, ערך מפקח בנייה מטעם הועדה המקומית לתכנון ובנייה ברמת גן, ביקורת בביתם של המבקשים, והסתבר כי הם לא קיימו את צו ההריסה, אשר נקבע בעניינם.
ביום 2.2.2005, התקיים דיון בביהמ"ש לעניינים מקומיים ברמת גן, בנוגע לכתב האישום הנ"ל. ב"כ המבקשים, עו"ד מוסקוביץ, ציין כי למבקשים ניתן, בסופו של דבר, היתר, לגבי הבנייה שנעשתה על ידם. אין מחלוקת כי אותו היתר ניתן זמן ניכר לאחר שחלפה תקופת הדחייה, אשר נקבעה בגזר הדין בת.פ. 4159/00.
בפי עו"ד מוסקוביץ נשמעה טרוניה כלפי הועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיר ר"ג, על כי השתהתה במתן ההיתר, מבלי שהיתה לכך כל סיבה של ממש.
ב"כ המבקשים אף רמז כי שיקולים זרים הם שגרמו לשיהוי הבלתי סביר במתן ההיתר. הגם שאין מחלוקת לגבי העובדות הנטענות בכתב האישום, ביקש ב"כ המבקשים להעלות טענה של הגנה מן הצדק, שיש בה, לשיטתו, להביא לביטול כתב האישום.
בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, אשר ניתנה ביום 9.2.2005 (ת.פ. 2163/03 מפי כב' השופט דוד מועלם), נדחתה העתירה לחסות תחת כנפי ההגנה מן הצדק.
ביהמ"ש קבע כי המבקשים התעלמו מצו ברור וחד-משמעי אשר ניתן ע"י ביהמ"ש, שמשמעו לבצע את צו ההריסה, בחלוף 6 חודשים ממועד מתן גזר הדין.
העובדה כי ניתן היתר בדיעבד, אינה משחררת את המבקשים מאחריות לביצוע העבירה, ואין הם יכולים להסתתר מאחורי טענה שעניינה התנהגות שערורייתית, כביכול, של הרשות המוסמכת.
ביהמ"ש מוסיף וקובע
"שום 'התנהלות' של רשות אינה משנה דבר מדין זה. לעולם לא יאמר שהרשות, במעשיה, הביאה את הנאשם לידי עבירה". עוד קבע כב' השופט מועלם, כי המבקשים היו רשאים לבקש הארכת מועד לביצוע צו ההריסה, לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה. משלא הוגשה בקשה מעין זו, אין למבקשים אלא להלין על עצמם.
המבקשים היו מיוצגים ע"י עו"ד מוסקוביץ, אשר יכול היה לייעץ להם כיצד לפעול לדחיית ביצוע צו ההריסה, באורח חוקי.
לאור האמור, החליט כב' השופט מועלם להרשיע את המבקשים בעבירה שיוחסה להם, היינו - אי קיום צו הריסה שהוטל ע"י ביהמ"ש, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה.
בגזר הדין נקבע כי המבקשים ישלמו קנס בשיעור של 3,000 ש"ח, כל אחד.
הודע למבקשים על זכותם לערער לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום, מיום מתן גזר הדין, 9.2.2005.
2. ביום 27.3.2005 הגיש ב"כ המבקשים, עו"ד אריה מוסקוביץ, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. יאמר כבר עתה, כי בקשה זו הוגשה לאחר שחלפו 45 הימים להגשת הערעור, מועד אשר חלף ביום ו', 25.3.2005.
זאת ועוד, עו"ד מוסקוביץ נמנע מלהגיש ערעור ללא נימוקים. בבקשתו ציין עו"ד מוסקוביץ כי מתבקשת ארכה בת 90 ימים להגשת הערעור, שכן יש צורך להעביר
"את המסמכים המהווים בסיס להרשעתם" של המבקשים, למומחים בנושאי הנדסה ומדידות
"לצורך קבלת עצתם וחוות דעתם".