החלטה בתיק בשא 8978/06

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין אשר ניתן כנגד המבקש בעמ"ה 1143/01 ביום 8.1.2006 וזאת עד למתן פס"ד בערעור אשר הוגש על ידי המבקש לבית המשפט העליון ע"א 1956/06.

טענותיו של המבקש בבקשה נסמכות על מספר טעמים:

1.      המגמות בנושא ערעורו טרם הוכרעו סופית.

2.      סיכויי המערער לזכות בערעור או בחלק ממנו, טובים.

3.      אין חשש, כי המשיב לא יוכל לגבות את החוב מהמערער.

4.      מימוש פסק הדין דורש מן המערער לבצע פעולות אשר ייתכן כי לא ניתן יהיה להשיבם לאחור אם יזכה המערער בערעורו.

5.      עיכוב הליכי הגביה ישקף את האיזון הנכון בין האינטרסים של המבקש והמשיב.

המשיב טוען מנגד, כי הכלל הוא שיש לבצע פסק דין עם נתינתו ואין מעכבים ביצועו של פסק דין אלא במקרים יוצאים מן הכלל.

המשיב טוען, כי על מנת שיעוכב ביצועו של פסק דין, על המבקש לעמוד במספר תנאים:

1.      הנחת תשתית עובדתית מספקת בדבר הנזקים שיגרמו לו במידה וימומש פסק הדין.

2.      לשכנע את בית המשפט בדבר סיכויי הערעור להתקבל.

3.      להראות כי קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה לגבות את הכסף חזרה במידה ויזכה המערער בערעורו.

עוד טוען המשיב, כי טענה בדבר הצורך לממש נכסים לשם קיום החוב הכספי אין בהם די בכדי ליתן סיבה מספקת ליתן עיכוב ביצוע.

דין הבקשה להידחות.

ככלל, על פי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: " תקסד"א"), הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין עליו מערערים.

על פי י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995), 859:

"העילה העיקרית העלולה להניע את בית המשפט לעכב את הביצוע היא, שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק הדין, יהא זה מן הנמנע - או קשה מאוד - להשיב את המצב לקדמותו"

ובהמשך, בעמ' 866:

"כדי לזכות בסעד זמני עד לבירור הערעור, או בקשת הרשות לערער, חייב המבקש להראות בתצהירו כי קיים צידוק להגן על תביעתו בטרם יתברר הערעור, או בקשת הרשות לערער, ואם נדחתה תביעתו בערכאה הראשונה, הרי לכאורה היא אינה מבוססת, ולא בנקל יינתן לו הסעד חרף דחיית התביעה".