לפניי
בקשה להטלת עיקול על נכסי הנתבעים. בהחלטתי מיום 30/3/08 קבעתי כי איני רואה לנכון ליתן צו עיקול במעמד צד אחד, בשלב שבו מצוי ההליך, והפניתי את הבקשה לתגובת הנתבעים.
התביעה הוגשה ביום 26/2/07, ואילו הבקשה למתן צו עיקול הוגשה ביום 30/3/08, ולאור זאת טוענים הנתבעים, כי צו העיקול מבוקש תוך שיהוי ניכר.
האופן שבו נבחנת טענת שיהוי נדונה ברע"א 8630/05
ניר שיתופי- אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון (10/4/07)-
"כאשר נטען כי תביעה הוגשה תוך שיהוי בוחן בית המשפט את ההשתהות שבהגשת התביעה- קרי, את משך הזמן שחלף מהמועד בו קמה עילת התביעה ועד המועד שבו הוגשה התביעה. במובן זה דומה בדיקת טענת השיהוי בהגשת תביעה לבדיקת השאלה האם התיישנה התביעה...אף כאשר נטען שיהוי בגדרה של בקשה למתן סעד זמני בוחן בית המשפט את יסוד ההשתהות. ואולם, המועד ממנו נבדקת ההשתהות בהגשת בקשה למתן סעד זמני אינו המועד בו קמה עילת התביעה, אלא המועד בו קם הצורך בסעד זמני. אעיר, כי פעמים רבות המועד בו קמה עילת התביעה והמועד בו קם הצורך בסעד זמני חד הם, אך אין אלו פני הדברים תמיד. חשיבותו של המועד בו התעורר הצורך בסעד זמני נובעת מאופייה של בקשה למתן סעד זמני. ככלל, נדונה בקשה למתן סעד זמני בטרם נתבררה התביעה לגופה וממילא בטרם קבע בית המשפט כי עומדת לתובע הזכות לה הוא טוען. משכך, לא ייעתר בית המשפט לבקשה, אלא אם המבקש שכנעו כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות מוקדמת על דרך של מתן סעד זמני. מבקש שהשהה בקשתו יתקשה לשכנע את בית המשפט כי אכן קיימת בה דחיפות המצדיקה מתן סעד זמני (ראו, רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45; רע"א 6872/05 קייזמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם); רע"א 920/05 חסין אש תעשיות בע"מ נ' קוניאל אנטוניו (ישראל) בע"מ (לא פורסם)). מטעם זה, בעת בירור טענת שיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני יסתפק לעיתים בית המשפט בעצם קיומה של השתהות ולא ידרוש יסוד נוסף, כגון אלה הנדרשים לשם קבלת טענת שיהוי בהגשת תביעה. כך למשל, גם מקום בו ההשתהות בהגשת בקשה לסעד זמני לא גרמה למשיב נזק, עשויה הבקשה להידחות בשל שיהוי (ראו, רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433, 444). אציין, כי יש הרואים בטענת השיהוי משום טענת מניעות, לפיה מבקש שהשתהה בהגשת בקשתו לסעד זמני מושתק מלטעון כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין לכשיינתן (ראו, ד' שוורץ, סדר דין אזרחי: חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז), 405, והשוו, פרשת תלמוד תורה, 447)".
מאחר שהבקשה הוגשה למעלה משנה לאחר הגשת התביעה, הרי שקיים יסוד של ממש לטעון כי היא מאופיינת בשיהוי. יסוד השיהוי הוא מרכזי בענייננו, אך אינו ניצב בפני עצמו, ומושפע מהתקיימותם של שלושת התנאים המרכזיים המעוגנים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984- ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362(א)) וקיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין (תקנה 374(ב)), הרלוונטי בעיקר כאשר קיימת אינדיקציה לכך שהנתבע מעתד להבריח את נכסיו או כאשר מיוחסים לנתבע מעשי תרמית (רע"א 8420/96
מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (31/7/97); רע"א 228/99
אוחנה נ' מזור (15/3/99)).
שאלת קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה
על פני הדברים, נראה שהעובדות המרכזיות המקימות את עילת התביעה אינן שנויות במחלוקת, והן נסבות על נסיבות עריכת עיסקת מסויימת לעריכת מניות. השאלה העובדתית שתידרש בדיון המהותי בתביעה היא האם קיימת בעייתיות כלשהי בעיסקה הנדונה, והאם התובע אישר את עריכת העיסקה במועד הרלוונטי לכך.
העובדות הרלוונטיות מתוארות בתביעה באופן הבא-
בשנת 2001 נערך הסכם הקצאה בין חברת פורמולה מערכות (1985) בע"מ לבין הנתבעות 1 ו-2, במסגרתו הוקצו לחברת פורמולה 87% ממניות חברת רומטק אלקטרוניקה בע"מ, שהיתה בשליטת הנתבעים 3 ו-4. חברת פורמולה "שילבה" לתוך חברת רומטק את פעילותה של חברת פורסופט בע"מ, שהיתה בשליטתה, ושמה שונה לחברת מטריקס אי.טי בע"מ. במסגרת עיסקה זו, התחייבה חברת פורמולה לגרום לכך שהתובע יעמיד לנתבעות 1 ו-2 הלוואות שונות לצורך מימון חלקם ב"עסקת מטריקס" (ההסכם צורף כנספח ד' לתביעה).
לאור זאת, העמיד התובע החל מחודש דצמבר שנת 2001 הלוואות בסך 8,300,000$ (נספחים ה' ו-ו'), כשהנתבעות 1 ו-2 , באמצעות הנתבעים 3 ו-4, חתמו על הסכמי הלוואה וכן על אגרות חוב המסדירה את הבטוחות להלוואות ואת זכויות וחובות הצדדים (נספחים ה'-ח' לתביעה). יש לציין, כי במסגרת סיכומיו טען התובע כי גם מר עופר דן היה צד להסכמי ההלוואות. התובע הדגיש, כי על פי סעיף 6(א) לאגרת החוב, התחייבו הלווים שלא להעביר את המניות המשועבדות, כולן או חלקן, ללא קבלת אישור מראש ובכתב מהתובע, וזאת למעט העברה בתמורה שתופקד בחשבונות הנתבעות 1 ו-2 אצל התובע, ותשמש לצורך פירעון ההלוואות.
התובע טוען, כי מדובר בהלוואות NON RECOURSE , במסגרתן הוסכם להגביל את הבטחונות לפרעונן לערבויות ולשיעבוד מניות חברת מטריקס, ששועבדו למטרה זו, ללא זכות חזרה ללווים. הוסכם בין הצדדים, כי המועד האחרון לפירעון ההלוואות הוא 27/12/04 , ובמועד זה תעמוד לתובע הזכות להיפרע מהמניות המשועבדות ומתמורת המניות שנמכרו, ככל שנמכרו. בין הצדדים נקבע מנגנון לפיו, ככל ששווי המניות יחד עם תמורתן יעלה על סכום ההלוואות, תועבר היתרה ללווים (הנתבעות 1 ו-2) ואילו ככל שהסכום האמור לא יכסה את סכום ההלוואות, הרי שמניות חברת מטריקס ישועבדו לצורך הבטחת תשלומן, ובנוסף, חברת פורמולה תהיה ערבה לתשלום ההפרש
כבטוחה שיורית. התובע מציין, כי בסעיף 13 לאגרות החוב נאמר שהוא רשאי לקזז או למכור ניירות ערך מכל אחד מחשבונות הלווים, גם בגין חובות לבנק הקיימים בחשבונות הלווים האחרים.
העיסקה שטיבה שנוי במחלוקת, נערכה ביום 7/12/04, כלומר כשלושה שבועות לפני מועד פירעון ההלוואות, ובמסגרתה נמכרו 1,600,000 מניות משועבדות של חברת מטריקס ללקוח מסויים, בעיסקה חוץ בורסאית ובמחיר של 8.88 ש"ח למניה, וזאת בעקבות הוראה שניתנה על ידי הנתבע 3.
התובע טען, כי מחיר מניית חברת מטריקס באותו מועד, היה בין 11.85 ש"ח - 12.25 ש"ח, ומכאן שהמניות נמכרו במחיר הנמוך בכ-26% ממחיר מנייה ממוצע בבורסה (המתבטא בכ-5,000,000 ש"ח ).
לטענת התובע, מכירת המניות במחיר הנמוך באופן משמעותי ממחיר המניה בבורסה, הובילה לירידה משמעותית בשווי הביטחונות שברשות התובע, וכתוצאה מכך, מימוש המניות שנותרו בפקדונות לא הוביל לתשלום מלוא סכומי ההלוואות, בעוד שאילו המניות לא נמכרו בסכום כה נמוך, הרי ששווי המניות ותמורתן היה מספיק בכדי לפרוע את מלוא סכום ההלוואות, ואף היה נותר סכום עודף. בסופו של דבר, הוסכם בין התובע לבין מר עופר דן כי מרבית הסכום בחשבונו (1,700,000 ש"ח) ישמש להקטנת חובם של הנתבעים לתובע.
התובע טען, כי יתרת החוב בגין ההלוואות מסתכמת ב- 2,985,978 ש"ח (דפי החשבון צורפו כנספח י' לתביעה).
הבקשה למתן צו עיקול מבוססת על הטענה לפיה מחיר המניות בפועל (8.88 ש"ח למניה) הוא מחיר פיקטיבי, שאינו משקף את שווי השוק שלהן, ועיסקת המכר מפרה את ההסכם עם התובע, תוך פגיעה באמון התובע. לטענת התובע, ביום 8/11/06 המחתה לו חברת פורמולה את הזכות לקבלת כספי ההפרש בין מחיר המניות בפועל לבין ערכן האמיתי, המעוגנת בסעיף 4.4.3 להסכם פורמולה (המחאת הזכות צורפה כנספח י"ג לבקשת העיקול), ומכאן זכותו לקבלת סכום ההפרש בין שווי המניות האמיתי לבין השווי שבו הן נמכרו בפועל.
לטענת התובע, מכירת המניות באופן האמור, נעשתה תוך הטעייה, מירמה והברחת נכסים מצד הנתבעים, ותוך הפרת חובת הנאמנות החלה על הנתבעים כלפי התובע.
התובע טען, כי יש לבצע הרמת מסך ולחייב את כל הנתבעים בתשלום הנזק ולחלופין להטיל אחריות אישית גם על הנתבעים 3 ו-4.
כחיזוק לסיכויי התביעה, מציין התובע, כי לאחרונה הנתבעים הודו במפורש, כי המניות הועברו לחשבון בבנק אחר, וכי מלכתחילה לא היה בכוונתם שהמניות יכסו את יתרת ההלוואות, ושהם פעלו להברחת תמורתן המלאה של המניות מהתובע.