1. לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (דמ 3179/06). פסק הדין ניתן ביום 29.7.07, והומצא למבקשת ביום 6.8.07, כך שהמועד להגשת בקשת רשות הערעור בהתחשב בימי פגרת הקיץ היה יום 16.9.07. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 15.10.07.
2. בפסק הדין מושא הבקשה קיבל בית הדין קמא את תביעת המשיבה לתשלום הפרשי שכר בסך 297 ש"ח בעד ימי התלמדות שלא שולם לה שכר בגינם, והפרשי שכר בסך 940 ש"ח בעד ניכויים משכרה שבוצעו שלא כדין. בסעיף 11 לפסק הדין נקבע כי ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 30 יום.
3. כבר בשלב זה יובהר כי נפלה טעות בפסק הדין לעניין המועד להגשת בקשת רשות ערעור, שכן על פי הדין, בקשת רשות ערעור על פסק דין בהליך של דיון מהיר יש להגיש בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין לצדדים.
4.
נימוקי הבקשה הם:
4.1. בפסק הדין של בית הדין האזורי נקבע כי המועד להגשת ערעור הינו 30 יום.
4.2. המבקשת טעתה לחשוב כי פגרת הסוכות מסתיימת ביום כד' בתשרי במקום ביום כא' בתשרי, ובשל כך הוגשה הבקשה באיחור של שלושה ימים.
5. בהחלטה מיום 16.10.07 נקבע כי על המשיבה להגיש תגובתה לבקשה בתוך 21 יום, וככל שלא תוגש תגובה במועד, תינתן החלטה ללא שמיעת עמדת המשיבה. עד ליום כתיבת החלטה זו לא התקבלה תגובת המשיבה, ועל כן אדון בבקשה על סמך הבקשה והחומר שבתיק.
6. על פי סעיף 31(ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969:
פסק דין של בית דין אזורי בדיון מהיר אינו נתון לערעור, אלא אם כן נשיא בית הדין הארצי או סגנו או שופט בית הדין הארצי שנתמנה לכך על ידי הנשיא נתנו לכך רשות.ב
מסגרת הזמן להגשת בקשת רשות ערעור מותווית בתקנה 74(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 ולפיה:
בקשת רשות ערעור על החלטה של בית דין אזורי תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום שניתנה ההחלטה, אם ניתנה בפני המבקש, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו.
7. מהאמור עולה כי היה על המבקשת לפנות בבקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 15 יום מהיום שהומצא לה פסק הדין, קרי ביום 16.9.07, בהתחשב בפגרת הקיץ. לפיכך, האיחור בהגשת הבקשה הוא בן 29 ימים.
8. בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בהתאם לפסיקה,
'אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא.'
[עא"ח 56/05
מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ; לא פורסם, 23.5.2005].
9. כאמור, בפסק הדין נכתב בטעות כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין הוא 30 יום מיום המצאת פסק הדין. טעות שכזו בפסק הדין מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. על כן, לו הייתה המבקשת מגישה את בקשת רשות הערעור בתוך 30 יום, היה מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד.
10. אולם, המבקשת אחרה אף את המועד המוטעה שננקב בפסק הדין. הסיבה לעיכוב בהגשת הבקשה הייתה טעות של המבקשת בדבר המועד להגשת הערעור, משסברה המבקשת בטעות כי פגרת הסוכות מסתיימת ביום כד' בתשרי, במקום ביום כא' בתשרי. מדובר אפוא בטעות שבדין בנוגע למועד להגשת ערעור.
11. בעבר ההלכה הייתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון
כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ...