1. בש"א 6191/04 היא בקשה להפקדת ערובה אשר הוגשה לפי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), על ידי המבקש, מנחם פריהר (להלן: "פריהר"), הוא הנתבע מס' 5 בת.א 11263/97 (להלן: "התביעה העיקרית").
בתביעה העיקרית עתרו התובעות לשיפוי או השתתפות מן הנתבעים שם, בגין הסכומים ששילמו ו/או שחויבו לשלם ל-Amro Bank New-York (להלן: "ABN") ול- Banque Nationale de Paris New-York (להלן: "BNP"((שני הבנקים יחדיו ייקראו להלן: "הבנקים המממנים"), בפסק הדין אשר ניתן נגדן בת.א. 883/92, ואשר הערעור עליו נדחה בעיקרו בבית המשפט העליון (ע"א 6260/97, 6387/97, ניתן ביום 2/7/03). סכום התביעה עומד על 6,700,000 דולר (לצרכי אגרה). סכום הערובה המבוקשת עומד על 670,000 דולר.
במהלך הדיון בבקשה בקשו הנתבעות 6-8 לדחות את התביעה על הסף. בקשתם תידון אף היא במסגרת החלטה זו.
העובדות וההליכים הצריכים לעניין
2. הרקע העובדתי המפורט בכתב התביעה סובב סביב שלוש עסקאות יבוא פלדה שבצע איש העסקים רובי אסא, באמצעות קבוצת חברות בשליטתו (להלן: "קבוצת רם"). מטעני הפלדה היו מובלים לישראל באמצעות חברות ספנות שונות. במהלך העסקים ביניהם, התשלום לספקיות הפלדה לא היה מתבצע ישירות דרך קבוצת רם, אלא באמצעות חברות זרות, בהסכמי הלוואה למימון יבוא פלדה. אחת החברות האלה הייתה הנתבעת 4, היא חברת Red Rock Comodities Ltd(להלן: "רד רוק"), המצוייה כיום בהליכי פירוק. רד רוק היא חברה זרה, הרשומה הארה"ב ונשלטה בזמנים הרלוונטיים לתביעה על ידי פריהר. גם רד רוק עצמה לא שלמה ישירות לספק הפולני, אלא מימנה את הרכישה באמצעות הלוואות שונות שנטלה מבנקים אשר מוכנים היו לשאת בעלויות המימון. הבטוחות לעסקאות הללו היו הזכויות במטעני הפלדה עצמם, המעוגנות בשטרי המטען. בענייננו, קבוצת רם הפקידה את שטרי המטען בידי רד רוק, וזו המחתה אותם על דרך השיעבוד לבנקים המממנים. ההמחאה התבצעה כך ששטרי המטען הופקדו בידי נאמן של הבנקים על זכויותיהם במטעני הפלדה, כאשר המוביל הימי אחראי לשחרר את המטענים כנגד קבלת שטרי המטען מידי הנאמן.
התובעות היו המובילות הימיות של שלושת משלוחי מטעני הפלדה. בתמצית, BNPהעמיד הלוואה לחברת רד רוק לצורך מימון מחדש של המשלוח הראשון והשני, ו- ABNלצורך מימון המשלוח השלישי. הנתבעת 1, היא החברה לנאמנות של בנק איגוד, מונתה כנאמן על שטרי המטען, ועל פי הסכם הנאמנות תפקידה היה לעשות בשם רד רוק ובשם הבנקים המממנים את כל הנדרש לשמירת זכויותיהם במטעני הפלדה , ובהתאם - לדאוג שלא יועברו המטענים לשליטת הקונה הסופי עד שזה לא יעביר לידיה את סכומי הכסף שהוא חב בגינם. החברה לנאמנות היא שלוחתו של הנתבע 2, ומנוהלת ע"י הנתבע 3 (הנתבעים 1-3 יכונו להלן: "איגוד").
בפועל, המשלוחים בהגיעם נמסרו לקבוצת רם (הקונה הסופי), מבלי שהוצגו שטרי מטען. שטרי המטען שנותרו בידי החברה לנאמנות נותרו חסרי ערך.
קבוצת רם התמוטטה באוגוסט 92.
בעקבות אותם אירועים, הגישו הבנקים הממממנים את ת.א. 883/92, כנגד התובעות ואחרים. הטענה הייתה שבשל מחדליהן ומעשיהן של התובעות, המטענים נפרקו ונמסרו לידי מי שלא היה זכאי לקבלם, בלי שהוצגו שטרי המטען המתייחסים לאותם מטענים ובכך נגרם להם נזק, שנבע מאובדן הבטוחה להלוואות שניתנו. בסופם של הליכים, התובעות חויבו לשלם לבנקים הממממנים 10 מליון דולרים.
על רקע זה הוגשה התביעה העיקרית, במסגרתה טוענות התובעות, כי הנזק בגינו חויבו נגרם ממעשיהם ומחדליהם של החברה לנאמנות, רד רוק והקשורים אליהם.טענתן העיקרית היא כי אלו היו צריכים לדעת, ובשלב מסויים אף ידעו אל נכון, שמטעני הפלדה אינם בפיקוחה ושליטתה של החברה לנאמנות, המחזיקה בשטרי המטען - ולמרות ידיעתם נמנעו מלדווח לבנקים המממנים ונמנעו מלבצע פעולות להחזרת השליטה או הקטנת הנזקים כתוצאה מאובדנם. לטענת התובעות, מעשיהם ומחדליהם של רד רוק ושל החברה לנאמנות עולים כדי חוסר תום לב בביצוע חוזה, הפרת חוזה, מצג שווא, רשלנות ותרמית.
באשר לנתבעות 6-8, נטען כי בהיותן עמילי מכס, שמונו מטעם קבוצת רם לטפל במטענים, לקחו חלק פעיל בשחרור המטענים ומסירתם לידי קבוצת רם, כך שגם הן נושאות באחריות לנזק שנגרם לבנקים המממנים, בשל רשלנותם, ובשל הפרת חובתן כשומרות שכר.
בהתאם עותרות התובעות לשיפוי ופיצוי בגין הסכומים שחוייבו לשלם לבנקים המממנים בת.א 883/92.
3. התביעה העיקרית הוגשה עוד בשנת 1997. אולם, הדיון בה נדחה עקב התנהלותו של ע"א 6260/97 בבית המשפט העליון. ביום 2/7/03 נדחה הערעור. בהתאם, הוחלט על ריענון בקשות ישנות, ונקבע שראשית תידון שאלת הפקדת הערובה. ביום 14/4/04 הוגשה הבקשה הנוכחית.
טרם נסתיים הדיון בבקשה, הוגשה ביום 22/3/05 בש"א 4560/05, היא בקשת התובעות לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 1-3, לאור הסכם פשרה שהושג עימם, ביום 13/3/05 (להלן: "הסכם מרץ"), מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בזכויותיהן של התובעות כלפי יתר הנתבעים.
משנשלחה הבקשה לתגובת יתר הנתבעים, אלו ביקשו לעיין בהסכם הפשרה שהוגש.
בהחלטה מיום 3/4/05, ובהחלטה נוספת מיום 18/4/05, הוריתי על חשיפת הסכם הפשרה. בכפוף לכך ניתן ביום 18/4/05 פסק דין חלקי הדוחה את התביעה כנגד הנתבעים 1-3.
בין לבין, נדחה דיון בבקשה הנוכחית שנקבע ליום 14/3/05, לאחר שהתברר שהעד עו"ד מרק צ'רניס, שותף במשרד עורכי הדין Marek Czernis & Co, אשר מעניק שירותים משפטיים לתובעות בפולין, ואשר תצהירו תמך בתשובת התובעות לבקשה, לא יוכל להתייצב לישיבה. במכתבו הסביר שסבר שלאור ההתפתחויות האחרונות, ההליכים המשפטיים של התובעות בישראל הסתיימו במלואן. בהתאם סבר, שאין עוד צורך בחקירתו, ועל כן, לא שריין עוד את התאריך ביומנו. עו"ד צ'רניס הוזמן בשנית למתן עדות ליום 1/6/05, באותה בחלטה (מיום 21/4/05) נקבע כי חקירתו נדרשת גם על מנת ליתן הסבר האם איבדו התובעות עניין בתביעה. אולם, ביום 25/5/05 הוגשה הודעה מטעם התובעות, לפיה בשל אילוצי לו"ז, המונעים מעו"ד צ'רניס להתייצב לישיבה הן מודיעות על החלפת המצהיר שתצהירו תומך בתשובתן לבקשה. להודעה צורף תצהירו של מר רפאל צ'יזיק, עו"ד ממשרדו של עו"ד צ'רניס. בדיון מיום 1/6/05 נחקר עו"ד צ'יזיק על תצהירו.
בעקבות אותן התפתחויות, ובעקבות עדותו של עו"ד צ'יזיק, עתרו באי כוח הנתבעות 6-8 בעל פה, במהלך הדיון, לדחיית התביעה על הסף.
בשל אותן התפתחויות ובשל מורכבות הטענות, הוגשו סיכומים בכתב ובהם התייחסות, בין היתר, גם לטענה זו האחרונה.
לשם השלמת התמונה יש להוסיף שלסיכום הטענות מטעם התובעות צורף כנספח "א" הסכם הפשרה שאושר בפש"ר 307/93 שהתנהל בבהמ"ש המחוזי בת"א. ההסכם צורף על מנת להבהיר, שהוצאות משפט שנפסקו כנגד התובעות בהליך אחר לא שולמו על ידן, שכן הזוכה וויתר עליהן במסגרת אותה פשרה. מדובר בהסכם באנגלית, מיום 1/2/05, שנחתם בין BNPלאיגוד, למשרד עורכי הדין ש' פרידמן (בא כוח התובעות, להלן: "פרידמן"), ולחברה בשם Stipand Ltd(להלן: "סטיפנד"), שעיקרו הסדרת חלוקת הכספים אשר מגיעים לצדדים להסכם מקופת הפירוק של רד רוק, בין BNPליתר הצדדים (להלן יכונה: "הסכם פברואר"). פרידמן וסטיפנד באו בנעלי התובעות, אשר המחו להם זכויותיהן בקופת הפירוק של רד רוק. עם זאת, במכתב ששלחו התובעות ל-BNP,נתנו את הסכמתן לאמור בהסכם.
דחייה על הסף