החלטה בתיק בשא 270/05

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (דמ/ 2063/03).

2.      העובדות הדרושות להכרעה בבקשה הן כמפורט להלן:

2.1.   המבקש הגיש לבית הדין האזורי לעבודה תביעה לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת מלאה ולמענק יחסי לשנת 2002. סכום התביעה עמד על: 19,972 ש"ח  - קרן;  80,032 ש"ח - פיצויי הלנה;  סך הכל - 100,274 ש"ח.

2.2.   התביעה נפתחה בבית הדין האזורי כתיק דיון מהיר, והדיון התנהל כדיון מהיר.

2.3.   פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 5.12.2004, והומצא למבקש ביום 7.12.2004.

2.4.   ביום 30.12.2004 הגיש המבקש "הודעת ערעור" על פסק הדין, בעניין דחיית התביעה להודעה מוקדמת. המבקש טען כי בהתאם לסעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט - 1969 מוגבל סכום התביעה בהליך מסוג דיון מהיר, ולכן לא היתה לבית הדין האזורי סמכות לקבוע כי תביעתו תתנהל כדיון מהיר, כאשר סכום התביעה עמד על סך של 100,274 ש"ח.

2.5.   בהחלטה מיום 16.2.2005 נקבע כי התובענה שנדונה בפני בית הדין האזורי היתה הליך בדיון מהיר. זאת, כיון שעל פי תקנה 1(1) לתקנות בית הדין לעבודה (קביעת סכום התביעה בדיון מהיר) תש"ן - 1990, סכום התביעה או שווי הנושא בדיון מהיר בפני שופט לא כולל פיצויי הלנה או הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה. מכאן, לנוכח סכום הקרן של התביעה - 19,972 ש"ח - סיווג תביעת המבקש כהליך בדיון מהיר היה נכון.

2.6.   כפועל יוצא מהאמור לעיל, פסק דינו של בית הדין קמא ניתן לערעור ברשות, בתוך 15 יום מהמועד בו הומצא לו פסק הדין.

3.      ביום 2.3.2005 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, ואלה נימוקיה:

3.1.   עורך הדין שטיפל בתביעה בערכאה הראשונה עזב את המשרד עובר להגשת הערעור, ותחת העומס שנוצר עקב כך, הוגש הערעור, מתוך הקונספציה השגויה לפיה לאור סכום התביעה המקורי - 100,274 ש"ח, אין מדובר בדיון מהיר.

3.2.   בא כוח המבקש סבר בתום לב כי בטעות נקבע הדיון בתביעה כדיון מהיר, וכי מקומה הנכון היה לפי סכומה בדיון רגיל, וכי על פסק הדין יש זכות ערעור. לעניין זה צוין כי הערעור הוגש במועד לו היה ההליך הנכון הגשת ערעור.

3.3.   על כן, מבוקש לראות בערעור כאילו  הוגשה בקשת רשות ערעור, ולחלופין - ליתן למבקש  הארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור.

3.4.   לאור הגשת הערעור, המשיבה אינה יכולה לטעון כי נתגבשה אצלה צפייה לסיום ההליכים.

4.      המשיבה התנגדה לבקשה מנימוקים אלה:

4.1.   המבקש בחר בכוונה וביודעין את המסלול של דיון מהיר, כדי לחסוך באגרה ולקצר את זמן הדיון. כמו כן, בית הדין היפנה תשומת לב הצדדים, בכתב ובעל פה, אל הדבר.

4.2.   טעות ב"כ המבקש היא  טעות שבחוק, כאשר ב"כ המבקש לא עשה את הבדיקה השגרתית הנדרשת ממנו, וכפועל יוצא מכך לא ידע שההליך התנהל כדיון מהיר.

4.3.   טעות ב"כ המבקש אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד במקרה הנדון.

4.4.   אמנם, בית הדין האזורי לא ציין בפסק הדין את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין. אולם, למרות האמור, כיון שבמקרה הנדון ידע המבקש, ובא כוחו יכול היה לדעת על ידי בדיקה שגרתית, כי מדובר בהליך של דיון מהיר, אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

4.5.   סיכויי הערעור קלושים.