1. בפניי בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר שהוגש לביצוע נגד המבקש, מכוח ערבותו לשטר. תיק ההוצל"פ נפתח בחודש פברואר 2001. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 30.6.2004.
2. המבקש טוען כי נודע לו לראשונה על פתיחת תיק ההוצל"פ נגדו רק בחודש יוני 2001, בעקבות עיקול ברישום שבוצע אצלו. בעקבות כך הוא פנה ביום 25.6.2001 במכתב לב"כ המשיבה, ובו שטח את טענותיו לגופו של ענין. לדבריו, המשיבה הציגה בפניו מצג לפיו משהגיעה להסכם פשרה עם החייב העיקרי, אין בכוונתה לנקוט נגדו הליכי הוצאה לפועל נוספים, ובפועל נמנעה מנקיטתם במשך שנתיים ימים. לפיכך שינה המבקש את מצבו לרעה בכך שלא הגיש התנגדות לביצוע השטר.
3. רק לאחר שנתיים, כאשר חידשה המשיבה את הליכי ההוצל"פ נגדו, הגיש המבקש בחודש אוגוסט 2003 תובענה לפסק דין הצהרתי, בגדרה עתר להצהרה כי ערבותו כלפי המשיבה בטלה וכי אין הוא חייב לה דבר.
4. ביום 2.6.2004 נדחתה תביעתו של המבקש על הסף מחמת מעשה בית דין, לאחר שבית המשפט (כב' השופט יפרח) קיבל את טענת המשיבה לפיה הגשת השטר לביצוע, בלא שתוגש התנגדות, יצרה מעשה בית דין החוסם את תביעתו של המבקש. בית המשפט ציין כי פסק הדין אינו חוסם את דרכו של המבקש להגיש בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר, והמבקש טוען כי בעקבות הדרך שהתווה בפניו בית המשפט, הגיש את הבקשה הנוכחית.
5. כידוע, מי שמבקש כי יוארך לו המועד להגשת התנגדות לביצוע שטר חייב להצביע על טעם מיוחד לשם כך. במקרה דנן הוגשה הבקשה בחלוף למעלה משלוש שנים מאז נודע למבקש כי ננקטים נגדו הליכי הוצל"פ. יתר על כן, המבקש היה מיוצג על ידי עו"ד מאז חודש יוני 2001, כך שידע היטב, ולמצער היה עליו לדעת, כי יש צורך להגיש התנגדות לביצוע השטר בלא דיחוי.
6. גם אם הייתי מוכן להניח לטובתו של המבקש כי במשך שנתיים תמימות סבר בתום לב שלא יינקטו נגדו הליכי הוצל"פ ולכן לא הגיש התנגדות, הרי שבחודש אוגוסט 2003 הוא נוכח לדעת שהליכי ההוצל"פ נגדו חודשו, והא ראייה, הוא מצא לנכון להגיש תביעה לבית המשפט. באופן תמוה ביותר, גם בשלב מאוחר זה לא הגיש המבקש התנגדות לביצוע השטר, ורק כעבור קרוב לשנה נוספת, לאחר שתביעתו נדחתה על הסף, נקט סוף סוף בהליך שהיה עליו לנקוט שלוש שנים קודם לכן. יתר על כן, גם לאחר שתביעתו נדחתה על הסף ביום 2.6.2004, לא הזדרז המבקש להגיש התנגדות לביצוע השטר למחרת היום, אלא רק ביום 30.6.2004, בחלוף 28 יום מאז ניתן פסק הדין.
7. הכלל הוא שמי שמבקש כי יוארך לו המועד, חייב להראות כי הסיבה לאיחור נובעת מסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו. במקרה דנן, השתהותו היתירה של המבקש נעוצה כל כולה בו עצמו. המבקש השליך יהבו על כך שיעלה בידי המשיבה לגבות את השטר מהחייב העיקרי, ואף ניסה לסייע בכך. תקווה זו שנכזבה, לא יצרה לו זכות מוקנית להאריך את מועד הגשת ההתנגדות. זאת ועוד, למעשה כבר ביום 13.8.2001 העמידה אותו המשיבה על כך שהחייב העיקרי אינו עומד בהסדר הפשרה שסוכם עימו, ועל כן תאלץ המשיבה לחדש נגדו את הליכי ההוצל"פ. גם אם הסכימה המשיבה לעכב את הליכי ההוצל"פ במהלך התקופה בה ניסתה לגבות את החוב מן החייב העיקרי, לא היה בכך משום הסכמה להאריך לו את המועד להגשת התנגדות ולא היה בכך משום ויתור על טענותיה כלפיו.
8. למעשה, המבקש היה מודע היטב שחלף לו המועד להגשת ההתנגדות, וראייה לכך ניתן למצוא בס' 15 לכתב התביעה שהגיש, ובו כתב: "
היות והמועד להגשת התנגדות לביצוע שטר חלף, והואיל והנתבעת לא שעתה לטענותיו של התובע... לא נותר לתובע אלא להגיש תובענה זו". משמע, המבקש סבר כי משחלף המועד להגשת ההתנגדות, הדרך היחידה שנותרה בפניו היא תביעה לסעד הצהרתי. ביודעו כי הוא מצוי באיחור ניכר, הוא נטל איפוא ביודעין סיכון מחושב כאשר העדיף להיזקק להליך של תביעה לסעד הצהרתי במקום להליך של התנגדות ובקשה להארכת מועד. משנכשל בהליך בו בחר, אין לו אלא להלין על עצמו.
9. המבקש טוען כי לא בוצעה לו מסירה של אזהרה. יחד עם זאת, המבקש אינו מתייחס כלל לאישור המסירה ת/1, לפיו נמסרה כביכול האזהרה לבן משפחתו, ביום 12.2.2001. מכל מקום, גם אם אניח כי בפועל לא נמסרה האזהרה למבקש ביום 12.2.2001, הרי שבנסיבות כפי שתוארו לעיל, הוא מנוע כיום מהעלאת טענה זו, לאחר שבא בדברים עם המשיבה במשך שנתיים תמימות, באמצעות בא כוחו, בקשר להליכי ההוצל"פ נגדו, ולאחר שאף נקט הליך משפטי במסגרת תביעה לפסק דין הצהרתי בענין החוב נשוא תיק ההוצל"פ. על כן, הנסיבות בעניננו שונות מנסיבות המקרה שנדון ברע"א 2793/01
לאופר נ. גבאי
.
10. יש לזכור כי חלוף הזמן כשלעצמו, לפחות בין השנים 2001-2003, בלא שתוגש התנגדות לביצוע השטר, וקודם שהוגשה התביעה לסעד הצהרתי, יצר אצל המשיבה את אינטרס הסופיות, קרי, ציפיה סבירה לכך שחובו של המבקש כערב לשטר הפך לחלוט. (השווה בש"א 4166/02
מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' רסקו
תק-על 2002(2), 2166). גם ענין זה יש להביא בחשבון לצורך בחינת השאלה האם ראוי להאריך את המועד כמבוקש.
נזכיר עוד את מושכלות היסוד, לפיהן:
"...
שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד." (רע"א 83/01
טובה וייס נ' יוסף מרדכי
פ"ד נה(3), 730 ,עמ' 732-733).
11. טענות ההגנה שיש למבקש לגופו של ענין אינן נשקלות בדרך כלל לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד (ד' בר אופיר,
הוצאה לפועל הליכים והלכות
, ע' 80), והמקרה הנוכחי אינו מצדיק סטייה מן הכלל.
12. אשר על כן, משלא הובא טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת, הבקשה נדחית. כפועל יוצא מכך, ההתנגדות נמחקת. הליכי ההוצל"פ יימשכו כסדרם. המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.
13.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום כ"א בשבט, תשס"ה (31 בינואר 2005) בהעדר
הצדדים.
__________________
חגי ברנר, שופט