1. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 137,799 ש"ח בגין יתרת החובה בחשבונה של חברת ארבם שירות לאופסט בע"מ (
להלן: "החברה"). המבקשים ערבו לחובותיה של החברה ועל כן הוגשה התביעה גם נגדם.
2. המבקשים ביקשו רשות להתגונן והעלו לשם כך מספר טענות הגנה מרכזיות.
3. המבקשת 2 (
להלן: "המבקשת") טענה כי מעמדה הוא של ערב יחיד הואיל ואין היא בעלת ענין בחברה. כמו כן טענה המבקשת כי הובטח לה בעל פה ע"י מנהל סניף הבנק המשיב כי אם תזרים לחשבון החברה סך של 300,000 ש"ח היא תשוחרר מערבותה לחובות החברה. הסך האמור הוזרם על ידה ועל כן פקעה ערבותה.
בסיכומיו הודיע ב"כ המשיב כי הוא מסכים שתינתן למבקשת רשות להתגונן בשתי טענות אלה. על כן, ולנוכח הסכמה זו, תינתן למבקשת רשות להתגונן בטענות אלה.
4. המבקשים טוענים כי הבנק סירב למסור להם מסמכים הדרושים להגנתם, ומטעם זה לבדו יש ליתן להם רשות להתגונן.
אין בידי לקבל טענה זו. אכן, בעת שהוגשה בקשתם, ביום 20.2.2005, טרם נמסרו למבקשים המסמכים המבוקשים. דא עקא, ביום 5.5.2005 המציא ב"כ המשיב לב"כ המבקשים את מרבית המסמכים המבוקשים (ראה נ/1). הדיון בבקשה נערך ביום 27.6.2005, כך שבפרק הזמן שחלף בין מועד מסירת המסמכים למועד הדיון, קרוב לחודשיים ימים, היה בידי המבקשים די זמן והותר למסור לבדיקתו של מומחה את המסמכים שגולו להם, ויכולים היו לבקש, לו חפצו בכך, רשות לתקן את בקשת הרשות להתגונן, לרבות על דרך של צירוף תחשיב או חוות דעת מומחה, לביסוס טענותיהם בדבר הנזקים שנגרמו להם מחמת מעשיו של המשיב. דבר מכל אלה לא נעשה. מחקירתו של המבקש 1 (
להלן: "המבקש") התברר כי מרגע קבלת המסמכים ועד לדיון בבקשה הוא לא עשה בהם דבר. כדבריו: "
אני עברתי עליהם, מעבר לזה לא עשיתי כלום, אם אני צריך לקחת מומחה שישערך לי את הכל, זה הרבה כסף."(ע' 1 לפרוטוקול). מכאן עולה כי אין כל קשר סיבתי אמיתי בין האיחור בגילוי המסמכים לבין אי הגשתו של תחשיב נזק מפורט או חוות דעת מומחה, שכן אף אם המסמכים היו מגולים במועד מוקדם יותר, השיקול הכלכלי הוא שהיה מונע את הגשתה של חוות הדעת. כמו כן, מתעורר הספק שמא בדיקה כאמור לא בוצעה באשר לו היתה נערכת, תוצאותיה לא היו תומכות בטענות המבקשים. נזכיר בענין זה את הכלל לפיו המנעות מהבאת ראייה, מקימה חזקה עובדתית לחובתו של בעל הדין:
"ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה, או מהעדת עד, כמוה כראיה נסיבתית, העשויה להקים, לחובתו של אותו צד, חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו י' קדמי על הראיות (חלק ג, תשנ"ט) 1391). " (ע"א 8151/98
שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק
פ"ד נו(1), 539 ,עמ' 551-552).
בסיכומיו טוען ב"כ המבקשים כי גילוי המסמכים לא היה מלא (למשל, גולה תדפיס פרטי תוכניות החסכון ולא טפסי המשיכה המקוריים), אך לא עלה בידו להראות כיצד פגע הדבר בהגנתם של המבקשים, במיוחד לנוכח העובדה שהמבקשים לא טרחו לעשות דבר עם המסמכים שכן גולו להם, ולא פנו בדרישה נוספת לקבלת אותם מסמכים שטרם גולו להם לטענתם. זאת ועוד, לא ברור מהו הנתון שניתן היה לגלות מתוך טפסי המשיכה המקוריים, ואשר אינו מופיע ממילא בתדפיסים שגולו, המכילים לכאורה את כל הפרטים הדרושים לענין.
5. המבקשים טוענים כי בסוף שנת 1997 הסתיימה תוכנית חסכון של המבקש. הוא ביקש להזרימה לחשבון החברה כדי להקטין את יתרת החובה, אך המשיב סירב לכך, בנימוק שיש להותיר את התוכנית כבטחון, עד שלבסוף, בחודש אוגוסט 1998, שינה המשיב את טעמו ובאופן חד צדדי כפה על המבקש את שבירת החסכון, והזרים את הכסף לחשבון החברה. מדובר בסך של 534,000 ש"ח. עיכוב זה של תשעה חודשים בהזרמת הכסף גרם לחברה לשלם ריבית חריגה מיותרת בשיעור מוערך של כ- 20%, שכן כל העת חשבון החברה היה מצוי בחריגה אל מעבר למסגרת האשראי, ועל כן נגרם לחברה ולמבקשים הבאים בנעליה נזק של כ- 71,000 ש"ח. ראוי לציין כי המבקשים לא הציגו את התחשיב המדוייק כיצד בדיוק חושב הסך של 71,000 ש"ח.
המשיב טוען כי מדובר בהערכה בלבד ועל יסוד נתון משוער של גובה הריבית החריגה, ועל כן, בהעדר תחשיב מדוייק, אין מקום ליתן רשות להגן בטענה זו. המשיב מוסיף וטוען כי משהועברו למבקשים הנתונים הדרושים לענין, שומה היה עליהם להכבד ולערוך תחשיב מדוייק של הנזק הנטען, ולא על דרך ההשערה.
- מהמוצג נ/1 עולה כי כספי החסכון הוזרמו לחשבון ביום 9.8.1998. המבקשים טוענים כי ניתן היה להזרים את הכסף לחשבון כבר בסוף שנת 1997. על כן ניתן להניח כי במשך שמונה חודשים ניתן היה להקטין את יתרת החובה בחשבון. סבורני כי בנסיבות הענין, משצירף המשיב עצמו אישור לפיו גובה הריבית החריגה הינה 18.3% לשנה, והגם שהאישור נכון ליום 1.4.2004 ולא לשנת 1998, הרי שחישוב גס יביא למסקנה כי יש ליתן רשות להגן לגבי סכום של 65,148 ש"ח, לפי החישוב הבא: 534,000 כפול 18.3% לשנה כפול שמונה חודשים. אין מקום לקבל את הסך של 71,000 ש"ח כסכום אשר בגינו יש ליתן רשות להגן, מהטעם שהתחשיב שעל יסודו צויין סכום זה נערך על דרך ההשערה, בלא הצדקה, ובלא שהתחשיב עצמו יוצג.
מובן כי בשלב הראיות ניתן יהיה לערוך תחשיב מדוייק, בהתאם לשיעורי הריבית שנהגו בפועל אצל המשיב באותה עת, ותוך שמירת זכותו של המשיב לטעון כל טענה נוספת לגבי המנעותו מהזרמת כספי החסכון בסוף שנת 1997.
6. אם אכן תתקבל בסופו של יום טענתם של המבקשים בענין הנזק שנגרם להם, יהיה ראוי לחשב את מצב החשבון מחדש לאחר הזיכוי בסכום הנזק. אלא שהמבקשים לא טרחו לערוך את התחשיב כבר כעת, כפי שמחוייב לעשות מי שמבקש רשות להתגונן, ועל כן לגבי יתרת סכום התביעה מעבר לסך של 65,148 ש"ח יהיה מקום להתנות את מתן הרשות להגן בהפקדת ערבון בקופת בית המשפט (ע"א 507/85
פנון נ' שטראוס חברה לשיווק (חש"ל) בע"מ
פ"ד מג(1), 106 ,עמ' 111-112).
7. המבקשים טוענים כי הבנק גרם להם נזק בכך ש"שבר" את תוכניות החסכון בחודש אוגוסט 1998 טרם זמן פרעונן. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, טענה זו עומדת בסתירה לטענה הקודמת, בדבר העיכוב בהזרמת הכספים לחשבון. ברי כי אלמלא הופסקה תוכנית החסכון, היה חיוב החשבון בריבית חריגה גבוה יותר, ועל כן, החישוב הנכון צריך להביא בחשבון את העלות מול התועלת שצמחה למבקשים, ולא רק את העלות. שנית, טענה זו נטענה בעלמא ולא נערך כל תחשיב לענין הנזק שנגרם עקב כך. בסיכומיו טוען אמנם ב"כ המבקשים כי "שבירת" התוכניות גרמה לנזק בסך של 14,007 ש"ח אך לנתון זה אין כל תימוכין בתצהירי המבקשים, והתחשיב העומד ביסוד הנתון, הנטען לראשונה בסיכומי המבקשים, לא הוצג.
8. המבקשים טוענים כי המשיב הטעה אותם וגם התנה שירות בשרות בכך שכפה עליהם הפרשה חודשית של כספים לתוכנית חסכון, במקום להקטין את יתרת החוב בחשבון החברה. גם טענה זו נטענה בעלמא, ובלא שהוצג כל תחשיב או נתון עובדתי התומך בה. כידוע:
"טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. ... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן." (ע"א 579/85
משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
פ"ד מ(2), 765 ,עמ' 767-768)
וראה גם ע"א 16/89
"ורדים" חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית
פ"ד מה(5), 729 ,עמ' 735-736:
"אפילו היה מקום לראות בטענה משום טענת קיזוז, הרי היה על המערערת להכבד ולפרט טענה זו כדרך שמנסחים כתב תביעה, היינו לפרט את הסכומים הנתבעים במסגרת הטענה ולהציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת..."
נזכיר כי לא די בעצם הטענה לפיה המשיב הטעה או התנה שירות בשירות. עדיין צריך לבסס את הטענה בדבר שיעורו של הנזק שנגרם מחמת ההטעייה או ההתנייה האסורה, שכן ס' 15 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 , קובע שדין נזק שנגרם לאדם על ידי עבירה על הוראות החוק, כדין נזק שמותר לתבוע עליו פיצויים על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].