לפני בקשה שעניינה עתירה למינוי בורר. בבקשתם זו טענו המבקשים כי יש להרים את המסך בין משיבה מס' 1 ובין משיבים מס' 2 ו-3 , הם מנהליה של משיבה מס' 1 ולמעשה הליך הבוררות אמור להתנהל בין המבקשים מחד והחברה מנגד, אך גם מול המנהלים.
תחילתו של תיק זה בבקשת המבקשים למינוי בורר. תגובת המשיבים לבקשה הוגשה ואף התקיים דיון לפני כב' השופטת ברוש בו נקבע כי הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב.
בטרם הוגשו הסיכומים ביקשו המבקשים להוסיף ראיות הבאות להוכיח את מעורבותם של משיבים מס' 2 ו-3 ולהצדיק את הרמת המסך המבוקשת. מאותו שלב, ידע התיק שורה של תקלות. תחילה לא הובא להחלטת כב' השופטת ברוש. משנמצא והובא לפני כב' השופט אזר ז"ל, סבר הלה (ובצדק) שבטרם יכנס לעובי הקורה, ראוי שכב' השופטת ברוש תחליט אם ברצונה להשלים את ההליך שהחל לפניה. כב' השופטת ברוש הודיעה שתסיים את ההליך ובהתאם להחלטת כב' סגנית הנשיא דאז, השופטת סירוטה, הובא התיק להחלטה, אך בהמשך הוחזר לכב' השופטת סירוטה וממנה מצא דרכו אלי, לאחר פטירתו המצערת של כב' השופט אזר ז"ל.
לאחר תלאות נוספות, בהסכמת הצדדים אושרה הוספת הראיות המבוקשות ולאחר מכן נערכו מספר דיונים לפני. בסופו של דבר, נחקר המצהיר מטעם המבקשים ולאחר מכן, הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב לעניין השאלה הנקודתית של הרמת המסך וחבות אישית של מנהלים בהליך של בוררות. אני חייב לציין, שלטעמי, הושם הדגש במסגרת הליך זה על השאלה הלא נכונה, באשר איני עוסק במסגרת הליך זה בשאלת אחריות אישית של מנהלים, אלא אך ורק בשאלת היכולת להביא את המנהלים להליך הבוררות, אף שאינם צד להתקשרות בין הצדדים, על אפם ועל חמתם.
המבקשים הפנו בסיכומיהם לסיכומים קודמים ולניתוחים משפטיים קודמים שכבר הוגשו על ידם בכל הקשור לנושא הבקשה וטענו כי לא התקבלה על ידי המשיבים כל תגובה עניינית לכך.
לטענת המבקשים המצטטים בסיכומיהם מספרו של אורי שטרוזמן, "ספר הבוררות", נקבע בפסיקה כי משהעלו הצדדים על הכתב למסור סכסוך שבניהם לבוררות, אין עוד צורך בחתימתם וניתן להוכיח את הסכמתם על ידי עדות חיצונית. לענייננו, טענו המבקשים כי נפתח כאן פתח להוכיח בראיות חיצוניות מיהו הצד האמיתי לסכסוך, גם אם אין חתימה כלל או כאשר זהותו של מי שננקב כצד להסכם הבוררות, אינו חד משמעי או סובל יותר מפירוש אחד.
לטענת המבקשים בנסיבות האלה בהן לא ברורה זהותו האמיתית של צד לסכסוך, אפשרות לגיטימית היא להוכיח בעדויות חיצוניות מיהם בעלי האינטרסים האמיתיים, המעורבים אישית בסכסוך ואשר הם-הם הצד האמיתי לעניין הבוררות. משיבים מס' 2 ו-3, שהם, כאמור, מנהליה של משיבה מס' 1, הוכיחו לטענת המבקשים, שהם עושים שימוש בשמות ובזהויות שונות של מספר חברות שבבעלותם, אך האינטרסים האמיתיים הם של משיבים מס' 2 ו-3 שאף הציגו עצמם כאחראים, כערבים וכבעלי עניין המפעילים ומניעים את החברות.
כן טענו המבקשים, שלא אחת נקבע בפסיקה ובספרות המשפטית כי מנהליה של חברה שערבו לה ילכו אחר חיובה של החברה וכך גם כי במקרים שבהם קיום הבוררות לא יועיל לסיום המחלוקת אם יהיה פיצול בין הגורם הפורמאלי המחויב על פי הסכם הבוררות לבין מי שצריך להיות מחויב בפועל.
לטענת המבקשים בכל הקשור לעניין זהות הצדדים שחתמו על שטר הבוררות, עברה הפסיקה בעת האחרונה להעתקת הדגש מהגישה הפורמליסטית לכיוונו של המבחן המהותי שלפיו יש לנהוג לשיטתם במקרה הנוכחי.
לפי המבחן המהותי, לאחר שהוכח כי מנהליה של חברה הם בעלי האינטרסים האמיתיים והאחראים לכל מעשיה של החברה, הרי שיש לראותם כצד לסכסוך גם כאשר בפועל אינם חתומים על הסכם הבוררות.
המבקשים ציטטו בסיכומיהם מספרה של פרופ' אוטולנגי, "בוררות דין ונוהל", מהדורה רביעית מיוחדת, וטענו כי שם נקבע כי גם מי שאינו צד להסכם בוררות באופן פורמאלי אך נחשב לקשור בו ויש לו קרבת עניין, יחשב כצד להסכם וזאת כחריג לכלל הפורמאלי הקובע כי הצדדים לבוררות הם אלה החתומים על הסכם הבוררות. בהמשך ציטטו המבקשים מתוך הפרק העוסק ב"צדדים שולטים" וטענו כי שם נמצאת התשובה לשאלה האם ניתן לראות בבעל חברה צד להסכם בוררות שהחברה התקשרה בו? לטענת המבקשים התשובה לשאלה הנה כי ניתן להרים את המסך שבין החברה לבעליה אם הדבר יהיה מוצדק כדי למנוע עקיפת הסכם בוררות תוך ניצול אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אך זאת לא באופן גורף אלא לאחר שכל מקרה יבחן לפי נסיבותיו. כמו כן טענו המבקשים כי הנטייה כיום היא לכיוון של הרמת מסך כל אימת שמדובר בניסיון להתחמק מהתחייבויות חוזיות ואחרות וזאת כדי לא לאפשר למי שצריך להיות קשור בבוררות להתחמק ממנה בטענות פורמליסטיות.
בכל הקשור לעניין הנדון טענו המבקשים כי הבקשה למינוי בורר הוגשה בחודש יוני 2001 וההתנגדות מצד המשיבים לצירוף המנהלים לבוררות נשמעה רק כעבור חודשים רבים ומסיבה זו בלבד יש לקבל את בקשתם.
כמו כן טענו המבקשים כי המשיבים רוצים ליהנות מכל העולמות כשמצד אחד רוצים ליהנות מפירות החברה שבבעלותם תוך עירוב מעשיהם ומעשי החברה וטענה כי אחד הם ומצד שני במקרים כמו במקרה הנוכחי מעדיפים להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות ומאחורי קביעות פורמליסטיות.
המשיבים הגיבו על סיכומי המבקשים וטענו כי משיבים מס' 2 ו-3 עומדים על סירובם, כזכותם היסודית ואינם מוכנים להכפיף עצמם לבירור בפני בורר במחלוקות אשר לגישתם אין הם צריכים להיות כרוכים בהן במהלך רגיל ותקין של ניהול עסקיהם באמצעות תאגידים כמקובל.
לטענת המשיבים, המבקשים סבורים שמשיבה מס' 1 מרוקנת מכל תוכן כלכלי ועל כן התעורר בליבם החשש כי אם וככל שיזכו בטענותיהם כלפיה לא יוכלו להיפרע ממנה ועל כן מבקשים הם לערב את משיבים מס' 2 ו 3.
מצבה הכלכלי של משיבה מס' 1 לטענת המשיבים כלל אינו כפי שטענו המבקשים שלא הביאו בדל ראיה להוכחת הטענה.
הרמת מסך לטענת המשיבים הינה צעד קיצוני ולא יום יומי ועל המבקשים להרים מסך להוכיח ולהראות מדוע יש לנקוט אותו. הפסיקה והספרות המשפטית עליהן הסתמכו המבקשים בטיעוניהם אינן רלוונטיות לענייננו, לשיטתם של המשיבים, היות שבהן דובר על מקרים בהם מלווה חשש ולו לכאורי שהחברה שימשה גורם מלאכותי ליצירת הפרדה בעוד שהצד הנכון הוא בעלי השליטה.
לטענת המבקשים כי משיבים מס' 2 ו-3 התנהלו כאילו לא הייתה הבחנה בינם לבין החברות השונות וכאילו כל עניין של החברה הוא עניינם הפרטי בלבד, טענו המשיבים כי לא רק שטענה זו לא נתמכה בראיות אלא שאף מהחומר שצורף על ידי המבקשים עצמם עולה כי טענה זו אינה נכונה.
החברה הינה חלק ממערך חברות אשר אחת מהן רשומה למסחר בבורסה ולכן ניהול החברות אמנם, מטבע הדברים היה באחריותם של המשיבים, כאורגנים, אך לא כפי שטוענים המבקשים כזהות מלאה למרכיבי החברה.