א. רקע
1. ביום 23.09.04, הגישה המבקשת כתב תביעה כנגד המשיבה מס' 1, שהינה חברה ישראלית, וכנגד הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת), שהינה חברה זרה שמקום מושבה בגרמניה.
2. התביעה הוגשה בגין 12 כלי רכב מסוג מידיבוס, שרכשה המבקשת מעם הנתבעת מס' 1, ואשר יוצרו על ידי הנתבעת מס' 2. על פי כתב התביעה היו כלי הרכב פגומים והתגלו בהם ליקויים "מהותיים מובנים", באופן שגרם למבקשת נזקים ממשיים. התביעה הוגשה בעילות חוזיות ונזיקיות, תוך דרישה לפיצוי כספי, בגין הנזקים שנגרמו למבקשת, ועתירה להצהרה בדבר ביטול הסכם הרכישה והשבת התמורה ששולמה.
3. המבקשת מבקשת בבקשתה זו, כי בית המשפט יקבע כי כתב התביעה נשוא תיק זה, הומצא כדין לנתבעת מס' 2, שהינה חברה זרה, באמצעות מסירתו לנתבעת מס' 1, וזאת על פי תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).
לחילופין, מתבקש בית המשפט להתיר למבקשת להמציא את כתב התביעה לנתבעת, למקום מושבה במינכן גרמניה, וזאת בהתאם לתקנה 500 לתקנות.
4. הנתבעת טוענת בראשית דבריה, כי לאור החלטתי, אשר ניתנה במסגרת הדיון שהתקיים ביום 20.01.05, ואשר בה הוריתי לתובעת, היא המבקשת דידן, להמציא בקשה ערוכה לפי תקנה 500, אין לדון כלל בטענה לפי תקנה 482(א), ויש בטענות המבקשת משום נסיון בלתי ראוי לעקוף את הוראות בית המשפט ולטעון טיעונים שכבר נדחו על ידו.
טענה זו, איני מקבל. במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 20.01.05, הוריתי למבקשת להגיש בקשה ערוכה לפי תקנה 500 וזאת לאור הסכמת הצדדים, ותוך שבא כח המבקשת מציין לפרוטוקול כי אין בהסכמתו כדי לזנוח את הטענה כי לא נדרש כלל אישור המצאה על פי תקנה 500.
5. בהמשך הדברים, טוענת המשיבה לגופן של טענות המבקשת. לטענתה, אין מקום ליתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה וזאת מן הנימוקים הבאים :
א. לא מתקיימות הדרישות שבסעיפי המשנה של תקנה 500.
ב. אין כל קשר חוזי בין המבקשת ובין המשיבה, לא לעניין רכישת המידיבוסים נשוא התביעה, ולא לעניין מתן האחריות לתקינותם. על כן, גם הסעדים המבוקשים של ביטול והשבה אינם רלוונטים ביחס למשיבה.
6. לעניין תחולת תקנה 482(א), טוענת המשיבה, כי התקנה איננה חלה בנסיבות דנן, וזאת מן הטעמים הבאים :
א. הדיבור בתקנה 482(א) "באיזור השיפוט של בית המשפט", משמעו
איזור השיפוט המקומי. על כן, אפילו אם ניתן היה לראות במשיבה מס' 1 "מורשה" של המשיבה מס' 2, הרי שאין היא נמצאת בתחום השיפוט של בית משפט זה, ומן הטעם הזה בלבד אין תחולה לתקנה.
ב. המשיבה מס' 1 מציינת, בסעיף 22 לכתב הגנתה בצורה מפורשת, כי אינה מורשה לקבל כתבי בי-דין מטעם המשיבה מס' 2
ג. המשיבה טוענת כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי המשיבה מס' 1 הינה "מורשה מטעם" המשיבה מס' 2.
להלן אדון בטענות הצדדים :
ב. דיון
7. המצאה למורשה מכח תקנה 482(א);
תקנה 482(א) קובעת:
"היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט."
עיננו הרואות, כי על מנת שבית המשפט יקנה לעצמו סמכות על פי תקנה זו, מן ההכרח כי תתקיימנה שתי דרישות במצטבר: האחת, כי לנתבע יהיה מורשה מטעמו, והשניה, כי אותו מורשה ימצא בתחום השיפוט של בית המשפט.
א. המבקשת טוענת כי, כפי העולה מסעיף 22 לכתב ההגנה, הנתבעת 1 הינה הסוכנת הבלעדית של הנתבעת 2 בארץ. כן, כי על נייר המכתבים של הנתבעת 2 מופיעים שמות שתי החברות, בצירוף מילת היחס "c/o" שפרושה "אצל". לגישת המבקשת, מתוקף מעמדה של נתבעת 1 כסוכנת בלעדית של נתבעת 2 בארץ, יש לצאת מנקודת הנחה כי היא מוסמכת לקבל עבור הנתבעת 2 כתבי בי-דין.