1. בפני שתי בקשות לדחיית התביעה על הסף, בשל מעשה בית-דין, ולפיכך אני מאחדת את הבקשות והחלטה זו מתייחסת לשתיהן.
בתביעתו, עותר המשיב, לחיוב המבקשים בפיצוי בגין הוצאות אשר נגרמו לו בגין תביעה אשר הגיש נגדו המבקש מס' 2 (להלן: "
חליל"), בת.א. 5932/02 (להלן: "
התביעה
הקודמת"), ואשר במסגרתה הגיש המשיב הודעה לצדדים שלישיים, הם המבקשת מס' 1 (להלן: "
הראל"), וכן המשיבה הפורמלית מס' 2 (להלן: "
העירייה").
בסופו של דבר נדחתה התביעה הקודמת, ובעקבות כך - נדחתה שם גם ההודעה לצדדים השלישיים. ביהמ"ש פסק למשיב הוצאות ושכ"ט בסך כולל של 8,000 ש"ח + מע"מ, אולם המשיב טוען כי סך הנזקים וההוצאות שנגרמו לו עולה כדי 58,566 ש"ח.
כנגד הראל טוען המשיב, כי הגשת התביעה הקודמת הינה "מקרה ביטוח", אשר בגינו היה על הראל ליתן לו ייצוג משפטי, מכח חוק חוזה הביטוח והסכם הביטוח, וכי אילו היתה עושה כך, לא היה עליו לשאת, מכיסו, בהוצאות הגנתו.
כנגד חליל טוען המשיב, כי עם דחיית התביעה הקודמת, חייב ביהמ"ש את חליל בהוצאות נמוכות, וכי חיוב זה אינו פוטר את חליל מחובתו לשאת במלוא ההוצאות אשר גרם חליל למשיב.
דחיית התביעה כנגד חליל;
2. השאלה הניצבת בפנינו הינה, האם כאשר ביהמ"ש דן בענין מסויים ופוסק בו הוצאות משפט, יכול צד אשר אינו שבע רצון מגובה ההוצאות שנפסקו, להגיש תביעה נפרדת, לתשלום ההוצאות הריאליות אשר נגרמו לו.
סבורתני שהתשובה החד משמעית לשאלה זו הינה שלילית.
במהלך ניהולו של הליך שיפוטי, יכול כל צד לטעון להוצאות, והסמכות להחליט בשאלת עצם פסיקת ההוצאות ובשאלת גובה ההוצאות מסורה לערכאה אשר בפניה מתקיים ההליך. צד אשר סבור שראוי היה לפסוק הוצאות גבוהות יותר, רשאי, כמובן, להגיש ערעור על פסק הדין.
פסיקת ההוצאות מהווה, לדעתי, השתק פלוגתא, שכן מדובר בשאלה מהותית אשר נדונה בין הצדדים, ואשר ביהמ"ש הכריע בה לגופה.
3. בתשובתו לבקשת חליל לדחיית התביעה, מצטט ב"כ המשיב, ארוכות, מפסה"ד שניתן בענין
על"ע 663/90 - פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי
הדין . פ"ד מז(3), 397, באשר לסמכותה של ערכאה לחייב בהוצאות. סמכות שאכן, אין חולק עליה.
דבריו של ביהמ"ש בפס"ד זה בנוגע לסמכות לפסוק הוצאות התייחסו לסמכות פסיקת ההוצאות של הערכאה בפניה מתקיים ההליך, ולפיכך אין הם פותרים את השאלה אשר בפנינו.
גם שאר פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המשיב אינם רלבנטיים לענייננו, שכן הם דנים בשאלות אחרות, ולא ניתן לעשות גזירה שווה מהאמור בהם לענייננו.
למען סבר את האוזן אומר, כי קיים הבדל מהותי בין הנסיבות אשר ב
רע"א 1565/95 - סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין תק-על 2000(4), 760 לבין ענייננו. די בהסברו של ביהמ"ש בסעיף 10 לפסק הדין, המצוטט ע"י ב"כ המשיב, את ההליך של הפקדת ערובות בעת מתן עיקולים זמניים מטרותיו וגדריו, כדי להבהיר שאין כל מקום להשוואה בין שני המקרים.
פסיקת הוצאות בסיומו של הליך אזרחי איננה מתייחסת לנזקים אשר גרם עיקול זמני אשר הוטל במהלך ניהול התיק, מה גם שנתבע אשר הפסיד במשפט אינו זכאי (בד"כ), לפסיקת הוצאות לטובתו, אולם ייתכן שיהא זכאי לנזקים שגרם לו עיקול זמני, אשר הוטל שלא לצורך ושלא בתום לב. גם בשל כך סירב ביהמ"ש לראות בשתיקת התקנות הסדר שלילי.
יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש בפס"ד וינשטיין הנ"ל:
"
שתיקתן (של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)
תוכל להתפרש כהסדר שלילי רק אם הגשמת תכליתן החקיקתית של התקנות מחייבת פירוש זה (ראו: על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו, פ"ד מז(404 ,397 (3, ורע "א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע "מ, פ"ד נב(453 ,289 (4)".
3. לענין פסיקת הוצאות בגין נזקים אשר נגרמו לצד עקב ניהול תביעה נגדו, תביעה אשר נדחתה, התקנות אינן שותקות כלל ועיקר. פרק לד' לתקנות קובע הליך מפורט ביותר של פסיקת הוצאות, הכולל שמיעת טיעוני הצדדים. הטיעונים בנוגע להוצאות נשמעים
בסיומו של ההליך, לאחר שלכל צד ברורות כל הוצאותיו וברורים כל נזקיו (שלא כקביעה לערבויות בהליך של צו עיקול זמני), ההכרעה ניתנת לגופו של ענין, ולפיכך מהווה היא מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא".
4. גם האנלוגיה אשר מבקש ב"כ המשיב לעשות, מסעיף 80 לחוק העונשין אינה במקומה, שכן ביהמ"ש בהליך הפלילי, פוסק הוצאות לנפגע, ללא שהנפגע צד לדיון, וללא שניתנת לנפגע הזדמנות מלאה להביא ראיותיו ולהוכיח נזקיו.