1. לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין אשר ניתן בבית משפט השלום ביום 15.12.04.
הנימוק היחיד לבקשה, אשר הוגשה בטרם חלף המועד להגשת ערעור, הוא כי עומס עבודה רב מאוד במשרד ב"כ המבקשת, מונע בעדו להגיש את הודעת הערעור כראוי ובמועד.
הבקשה אינה נתמכת בתצהיר.
2. המשיבים מתנגדים לבקשה משלושה טעמים:
א. עומס עבודה במשרד פרקליט, המייצג בעל דין, אינו עילה כדי "טעם מיוחד" הנדרש על פי תקנות סדר הדין האזרחי ובמיוחד כאשר בבקשה אין כל פירוט על עומס זה.
ב. פסק דינו של בית המשפט ניתן על דרך הפשרה, כך שלא ניתן לערער עליו.
ג. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר.
3. סבורני כי הצדק עם ב"כ המשיבים, בכל אחת ואחת מטענותיו.
נקודת המוצא להחלטתי זו הינו הכלל, כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק ובתקנות. מועדים אלה נקבעו לשם השגת יעילות, ודאות וסופיות ההליכים (ר' בש"א 5778/94,
מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל ואח', פ"ד מח (4) 872). על כן, יתיר בית המשפט סטייה ממועדים אלה, רק בהתקיים "טעם מיוחד", הקבוע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, הקובעת:
"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו."
אמנם בתקנה לא הותוו כללים מנחים, באשר לקביעת טיבו של "טעם מיוחד" זה. אולם, על פי הפסיקה אשר התפתחה ברבות הימים, נמצאנו למדים כי הכלל הוא, כי מן הראוי להקפיד על קיום המועדים כפי שהותקנו, כסדרם, אלא אם כן נתקיימו נסיבות יוצאות דופן, בהן יהא מוצדק, עקב אירועים, המצויים מחוץ לשליטתו הרגילה של בעל דין, או כאשר אירוע בלתי צפוי, אשר בעל הדין לא יכול היה להיערך אליו, גרמו לאיחור (ר' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 7, הוצאת סיגא, 2003-תשס"ג, בעמ' 645).
כך למשל, נפסק כי בית המשפט לא יעשה שימוש בסמכותו על פי תקנה 528 ויאריך המועד, שעה שהאיחור בהגשה כתב בית דין נבע מטעות משרדית - גם במקרים בהם האיחור לא נבע מרשלנות ברורה או מזלזול בהוראות החוק (ר' בש"א 7378/98
נתנזון ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון ואח', פ"ד נג(1) 856).
4. במקרה דידן לא הצביע ב"כ המבקשת על כל טעם, אשר הוכר בפסיקה כ"טעם מיוחד". הנימוק הסתמי שהובא, התולה את הצורך להארכת המועד ב"עומס עבודה" אינו מהווה אלא נימוק סתם, שאינו מגיע כדי טעם מיוחד.
במיוחד, נכון הדבר, כאשר ב"כ המבקשת אף טרח לפרט מהו אותו עומס יוצא מגדר הרגיל, אשר הביא לפגיעה רבתי בסדרי העבודה במשרדי ב"כ המבקשת, עד כדי איון האפשרות לטפל בהגשת ערעור בתיק דידן.
אף העדרו של תצהיר התומך בבקשה, מונע מבעד בית המשפט לברר את טיבו של הטעם אליו מפנה ב"כ המבקשת.
5. יתר על כן: מן הבקשה לא ניתן לדעת מהם נימוקי הערעור, ובהתאם להעריך את סיכויי הזכייה בערעור זה.
עם זאת, יש לזכור כי עסקינן בפסק דין שניתן על דרך הפשרה. בכגון דא מצומצמות עילות התערבותו של בית המשפט של ערעור, כאשר ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בפסק הדין, שניתן על דרך הפשרה אלא במקרים נדירים של חריגה מסמכות, תוצאות בלתי סבירות לחלוטין, וכיוצא באלה, מקרים בולטים וקיצוניים, שאינם הכלל (ר' ע"א 1639/97
אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1), 337; וכן רע"א 11080/03
סלוא שלודי נ' חמאדה דגאני, טרם פורסם).
6. לנוכח האמור, לא מצאתי בבקשה שלפני כל טעם, אשר יהא בו כדי להניע את בית המשפט להאריך את המועד שנועד להגשת ערעור.
בהתאם, אני מורה על דחיית הבקשה.